פרשת פנחס - פרשת המקדש

קדושת הארץ מנין? – מן המקדש!

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

פרשת פנחס נאמרה בערבות מואב על שפת הירדן, ומורגש במהלך הפרשה, כי העם עסוק בהכנות קדחתניות לקראת הכניסה ארצה. העם נערך למפקד השבטים מחדש ועתה נמנה הדור הצעיר שגדל במדבר, זאת, להכנת צבאות ישראל לכיבוש ארץ כנען ולקראת התנחלות השבטים - כל שבט בנחלתו. כן מתואר בפרשה כיצד עולה משה להר העברים הר נבו, משם צופה משה על ארץ ישראל בכל מרחביה ושם מתמנה יהושע למחליפו. מעתה מוטל התפקיד על יהושע להביא את עם ישראל אל המנוחה ואל הנחלה.

באופן מפתיע עוברים הפסוקים לפרשת הקרבנות במשכן, כשהפרשה מפרטת את סדר הקרבנות במהלך השנה כולה; בימות החול, בשבת ובמועדים. הדבר תמוה, הרי מקומה של פרשה זו בספר ויקרא! שאלה זו מעסיקה את חז"ל, החשים ב'ויכוח' המתנהל, כביכול, בין משה לקב"ה; משה מבקש: "יפקוד ה'... איש על העדה... ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה!" שכן משה חרד לעתידו של עם ישראל לקראת המבחנים הצפויים לו בעת הכיבוש וההתנחלות. לעומת זאת, הקב"ה 'חרד' לתוכן של עם ישראל בארץ, כי אין די בכניסה ארצה, אם לא תושג המטרה של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

'ויכוח' זה מוצג ב'ספרי' בדרך משל: משה מבקש: "הודיעני, מה פרנס אתה מעמיד לישראל! - אמר לו הקב"ה: משה!… עד שאתה מצווני על בני - צוה את בני עלי! זה מה שכתוב: 'צו את בני ישראל... את קרבני לחמי!' משל למה הדבר דומה? - לאשתו של מלך שהיתה מסתלקת מן העולם, אמרה לו: חי אדוני המלך! אני מפקדת אותך על בני! אמר לה: עד שאת מצוה אותי על בני - צוי בני עלי!" כביכול אומר הקב"ה למשה: באשר לכניסה ארצה - אל דאגה! "אנכי אורישם מפני בני ישראל" - אתה תפקידך לדאוג לתוכן! למקדש! זאת, כדברי התנחומא (בחוקותי ה): "נתאווה הקב"ה; כשם שיש לו דירה למעלה, כך יהא לו דירה למטה... וכיון שעמדו ישראל, אמר להם הקב"ה: לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן ואשרה שכינתי ביניכם". זה, אפוא, הציווי המיידי להקרבת קרבנות התמיד ולהכין 'דירה' לשכינה. ללמדנו, כי הכניסה ארצה יש לה מטרה - להפוך את ארץ כנען לארץ הקודש.

את השפעת הקרבנות על קדושת העם והארץ מלמדנו המדרש (במד"ר כא): "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון! כיצד? - תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים - מכפר על עבירות שנעשו ביום". לתוספת קדושה לארץ  קובעת פרשתנו תאריכים במעגל השנה: חג הפסח – חג האביב - בו עולים ישראל לרגל ומביאים עומר שעורים כקרבן. בכך מתקדשת ארץ ישראל ותבואתה במקדש. ושוב עולים ישראל לרגל בחג השבועות – חג הקציר ומביאים את 'שתי לחם' מן החיטים, והרי לנו תוספת קדושה לארץ. בשלישית עולים בחג הסוכות – חג האסיף - ומביאים ביכורים משבעת המינים. בכך מתקיימים דברי חז"ל (כלים א, ו): "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? - שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם!" על ארץ זו ועם זה, שהמקדש הוא מרכז חייו, על כך נאמר: נתאווה הקב"ה שתהא לו דירה למטה.

אכן, הקב"ה מילא את הבטחתו למשה, והביא את הבנים ארצה, אך, דומה, שהבנים בדורנו טרם מילאו את חובתם לאביהם שבשמים, והצו "את קרבני לחמי... תשמרו להקריב לי במועדו" – ממתין למימושו. – עדי מתי!

שבת שלום