"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה,יא). פנחס היה קנאי, וקנאי אינו ראוי להנהיג את בנ"י בשל קנאותו. כך מביא הרבי מקוצק: '"יפקוד ד' אלוקי הרוחות". ומדוע לא בקש על כך משה עד עתה, מיד שנתודע לו כי לא יכנס לארץ? משום שקודם מעשה זמרי חשב כי בוודאי ימלא מקומו פנחס קדוש ד'. אבל עתה, אחרי שראה קנאתו לשם ד', אף שהיה דבר גדול מאד שלא נערוך אליו קדושתו, והי"ת אמר "הנני נותן לו את בריתי שלום", ועצר את המגפה מעל בנ"י, אעפ"כ אמר משה: קנאי לא יכול להיות מנהיג ישראל, לזאת בקש עתה יפקוד ד' איש על העדה' (עמוד האמת, פנחס). נראה שלא סתם משה חשב שפנחס הוא זה שיהיה מחליפו, אלא חשב לעצמו משה שאם הוא לא יכול להכנס לא"י, והרי אילו היה נכנס היה מביא את הגאולה (כמובא בחסידות), אז ראוי לפחות שמחליפו יהיה בעל מעלת קשר לגאולה, שיקרב את הגאולה שתחול בכניסתם לארץ. לכן חשב על פנחס, שפנחס הוא אליהו, שבא ומבשר על הגאולה לעתיד: 'אמר רבי שמעון בן לקיש: פינחס הוא אליהו. א"ל הקב"ה: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא ה'  וגו'. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים" (מלאכי ג, כג-כד)' (ילקו"ש רמז תשעא). לכן חשב על פנחס שהוא זה שראוי להיות מחליפו. אולם כיון שקינא לה', שזה בא דרך פגיעה באדם מבנ"י, אז אחד כזה לא ראוי להיות מנהיג. (אולי לכן נאמר "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" [כה,יב] ב-ו' קטועה, רמז שאין כאן שלום גמור, אלא יש מעט חיסור [שלא נאמר במפורש בפס'], שזהו שהודח מלהיות מנהיג). בזה מובן שבלעם בנבואתו האחרונה יעץ לבלק להחטיא את בנ"י בבנות מדיין (סנהדרין קו,א), ובאותה נבואה הוא גם ניבא על הגאולה (רש"י, במדבר כד,יט [גם בשאר נבואותיו יש רמזים על המשיח]). זה לא במקרה, אלא נראה שבא לפגוע דרך זה בקשר לגאולה, שהיא קשורה עם הגעתנו לארץ (שבכך ניסה לעכב את הכניסה לארץ), לכן מובן שבאמת בעקבות שחטאו, נגרם פגם כמו שתכנן בלעם, ונפגע הקשר לגילוי המשיח (שפנחס הודח מלהיות המנהיג הבא). אמנם פנחס במעשהו בא לצורך הגנת בנ"י, שהרי בזה הציל את בנ"י מפגיעה, בכ"ז מעשה הקנאות מראה שאינו ראוי להנהיג את בנ"י, שצריך להיות רחמן על כל אחד, ולכוון לרוחו בסבלנות ("יפקד ה' אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה" [במדבר כז,טז] '"אלקי הרוחות" – למה נאמר? אמר לפניו: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו' [רש"י]). אמנם פנחס פעל להגנת בנ"י ואף סנגר בקנאות על בנ"י: '(תהלים קו, ל) "ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה", ואמר ר' אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל, מלמד שעשה פלילות עם קונו. בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? דכתיב (במדבר כה, ט) "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף"' (סנהדרין מד,א). בכ"ז מי שקנאי יש בו יסוד שיכול למונעו מרחמים לאדם, שלכן לא רך לפני בנ"י, ולכן גם לא ראוי לפני ה' להיות שליחו ומנהיג בנ"י. כך מובא גם על אליהו: ''אֵלִיָּהוּ תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וְלֹא כְבוֹד הַבֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (מְלָכִים א יט,יד) "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". וּמַה נֶּאֱמַר שָׁם? (מְלָכִים א יט טו-טז) "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ", אֶלָּא שֶׁאֵי אֶפְשִׁי בִנְבוּאָתָךְ' (מכילתא מסכתא דפסחא [“בא"], פתיחה). ה' לא רוצה במי שלא תובע כבוד בניו, לכן זהו שפנחס הוא אליהו (אם ממש אותו אדם, או שהכוונה שיש אותו יסוד שמתגלה בשניהם), שבשל קנאתו איבד את היותו שליח בשם ה'. שזה אע"פ שעושים מעשים של סנגוריה לבנ"י, בכ"ז בשל קנאות הקשה יש יסוד של אי רכות לרחם על בנ"י, להיות סנגור לבנ"י. לכן זהו הגילוי בפנחס שאע"פ שטען בפלילות למען בנ"י, בכ"ז במעשה הקנאות הקיצוני שעשה הוכיח שאינו ראוי להיות סנגור לבנ"י. ואכן כך בדומה כאשר בנ"י התלבטו מה לעשות עם כלי מדיין, אלעזר ענה להם (במדבר לא,כא), והיה בזה משום חטא של הוראת הלכה בפני רבו, ונענש על כך (עירובין סג,א), שכאן מתגלה חוסר כבוד לאדם (ועוד יותר מזה, לרבו), שהורה בפני משה רבו. שזה קשור להיותו קנאי, שלכן לא יכול היה לשתוק על אי ידיעת ההלכה, ועל אי עשייתה (וכנראה שפנחס למד את הקנאות מאביו אלעזר). ואכן גם נענש פנחס, כשהתגלה החוסר בכבוד לאדם (ועוד לאדם שמנהיג את בנ"י, כך שזהו כבוד של כלל בנ"י), שגם זה נבע מקנאותו לכבוד ה', לכבוד היותו כהן: '… "ויהי כראותו אותו ויקרע את בגדיו". היה יכול להפר את נדרו, ולילך אצל פנחס? אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר: אני כהן גדול, ובן כה"ג, ואלך אצל עם הארץ זה? בין דין לדין נספת ההיא עלובתא, ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוה"ק, הה"ד (דה"א ט, כ): "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו"' וכו' (ויק"ר לז,ד). כמו אצל אליהו שה' לא רצה יותר בנבואתו, כך גם כאן אצל פנחס, כיון שפעל מקנאותו לכבוד ה' (בהיותו כה"ג שהוא מייצג את עבודת ה' בעולם), וזה בא על חשבון אדם מישראל, אומר ה' שאינו רוצה שהוא יהיה שליחו, ולכן מנע ממנו את רוה"ק (כמו שאליהו נענש שלא יהיה יותר נביא, אלא הקים תחתיו את אלישע). [אולי אפשר רמז שבאליהו רבא [יב] מובא שפנחס אומר 'אני כה"ג בן כה"ג בן בנו של אהרן הכהן', שזה נשמע כעין רמז לדברי הפס' “פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". שאולי באו לרמז שזה נבע מאותו יסוד קנאות שנאמר בפס' הזה ("בקנאו את קנאתי”)]. נראה שלכן פנחס נעשה כהן גדול, כיון שכה"ג מוסר את נפשו בכניסתו ביוה"כ לקה"ק כדי לכפר לבנ"י, שזה כעין תיקון לפגם (ביחס לבנ"י) שיש עם הקנאות הקיצונית. אותו דבר אליהו, אע"פ שהיה עושה מעשים בשביל כבוד בנ"י, כמו שעשה כבוד לאחאב, בהיותו מלך מנהיג בנ”י: “ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה" (מלכים א יח,מו). '"ויד ה'" – רוח גבורה מן קדם ה', נתלבש כח לרוץ לפני המרכבה ברגליו. שלא ילך אחאב יחידי, שחלק כבוד למלכות' (רש"י). כך שהיה בו גם גילוי של כבודם של בנ"י. בכ"ז בשל קנאותו הקשה, תבע את כבוד ה' ולא את כבודם של בנ"י, ולכן ה' לא רצה יותר בשליחותו. נראה שלכן התיקון שלו זה כשמגיע לברית מילה: 'נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: "מה לך פה אליהו … קנא קנאתי”. אמר לו הקב"ה: לעולם אתה מקנא? קנאת בשטים על גלוי עריות, שנ' "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”. וכאן אתה מקנא. חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית (שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית), שנ' "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא" וגו'. אלקי ישראל יחיש ויביא בחיינו משיח לנחמנו ויחדש לבבנו, שנא' "והשיב לב אבות על בנים”' (פרקי דר"א, כט). שלא במקרה יש קשר בין היותו של אליהו מלאך הברית, להיותו מבשר הגאולה, ומשיב לב אבות על בנים (עושה שלום בישראל). אלא זהו תיקון על קנאתו (שקינא על שנמנעים לעשות ברית מילה ['וכן היו ישראל מלין עד שנחלקו לשתי ממלכות, ואפרים מנעה להם ברית מילה, ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה שנאמר "ויאמר קנא קנאתי"' וכו'. ילקו"ש רמז תשסו], ואף עובדים ע"ז [שזהו פשט דבריו "קנא קנאתי" וגו' (מלכים א יט,י)]), שבא ומעיד שבנ"י עושים את רצון ה' (שמקיימים ברית מילה, ואף בזה מראים עצמם שהם שייכים לה' ולא לע"ז) כסנגוריה – היפך מקנאתו. ויותר מזה, נראה שמלאך זה שליח, ממילא השם מלאך הברית משמע בפשטות שהוא מלאך-שליח לצורך הברית, שנשלח להגנה – הצלה מסכנה בברית (שהיא סכנה עד שיש אף שמתים מזה לפעמים), שזה שבא ומסנגר על בנ"י שלא יבואו לידי סכנה, שדואג לכל יהודי ויהודי. בכך זהו תיקון לפגם שבקנאה חמורה, וכך כביכול מתעלה ונתקן עד שמגיע זמן הגאולה, שאז בא ועושה שלום בבנ"י, מהיותו מתוקן כסנגור. (אף מו"ר שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, עם היותו קנאי לדבר ה' [אמנם לא קנאי עד כדי קטרוג על בנ”י כאליהו, או פגיעה ביהודי כפנחס, אלא קנאי עם אהבת ישראל, כעין משה רבנו ע”ה], שפעל שבצבא כל האוכל יהיה כשר, וע"פ פקודות שלא יהיה מצב של בעיה הלכתית, ועמד על כך בתוקף רב [עד סילוק קצינים שפעלו אחרת]. ואף בהסכמי אוסלו עמד בקול רם וטען שחובה לסרב פקודה. ואף השפיעה על חוקים בישראל שלא יפגעו בהלכה. וכן בפסיקותיו לא חשש מפני איש גם כשאיימו על חייו [כפס' “לא תגורו מפני איש". דברים א,יז]. יחד עם זה היתה בו אהבת ישראל אדירה, היה מכבד ביותר כל איש ישראל, אע"פ שפעמים זה בא על חשבונו האישי, כמו שסיכן חייו כדי להביא חללים לקבר ישראל. וכן סיפר הרה"ג שאר ישוב הכהן זצ”ל: 'לפעמים היה הוא משקיע את עצמו ואת כל כולו לחפש ולמצוא דרך להתיר יהודי לבוא בקהל ישראל, למרות שהוא ידע שתתעורר בעקבות מעשהו סערה ציבורית. ניסינו לומר לו בתוך המשפחה: מה לך למסור את נפשך ולהכנס בעובי הקורה, כשכל העולם לוחם נגדך? אולם הוא היה עונה: אם אפשר להציל יהודי, מחוייבים להצילו, אפילו אם מדובר בסכנת נפשות. אני מוכן לסכן לא רק את העולם הזה אלא גם את עולם הבא שלי, כדי להציל יהודי. כך הוא פעל רבות. כך הוא הציל נפשות, כך הוא מילא את שליחותו ואת דרכו בחיים' ('המעלות לשלמה'). זהו כעין משה שנאמר עליו: 'דְּאָמַר רִבִּי חִיָּיא סָבָא: לָא אַשְׁכַּחְנָא רַעֲיָא דִּמְסַר נַפְשֵׁיהּ עַל עָאנֵיהּ, כְּמשֶׁה, דַּאֲמַר (שמות לב) "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”. מַאי "מְחֵנִי נָא”? מִן עָלְמָא דֵין וּמִן עָלְמָא דְאָתֵי. לְקָיְימָא "תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לָמוּת נַפְשׁוֹ”' [זוהר חדש יט,ב]).