עיונים לשוניים - פרשת חקת: שורש נידה, גישת חכמי צרפת בשרשים
נכתב על ידי איתיאל, 7/7/2020
ספר במדבר - פרק י״ט - פסוק ט׳:
וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא׃
מי אפר הפרה המטהרים מכונים "מי נידה".
הפירוש הרגיל ל"נידה" הוא כינוי לאישה בזמן המחזור החודשי. השורש הוא נד"י/ה מלשון נידוי או נד"ד (ומכאן הדגש המשלים באות דל"ת), זאת על שם הריחוק הנוהג בתקופה זו.
בהשאלה, נקרא מגע מיני מגונה גם בשם "נדה" - "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ", וכן כל חטא נקרא במשל "נידה" - "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ נִדָּה הִיא בְּנִדַּת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת בְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם".
רש"י מפרש אצלנו ש"מי נידה" הכוונה למי השלכה, והם מגיעים משורש י-ד-ה (או ליתר דיוק י/ו-ד-י/ה, מורכב מגזרות נפי"ו ונלי"ה), שפירושו השלכה, זריקה, כמו "וידו אבן בי" (לא ברור לי מהיכן מגיע הנ' לפי פירוש זה, ומה הצורך בדגש בדל"ת).
יש קשר בין שורש זה לבין השורש י-ז-ה (הזאה), שכן חילופי ד' וז' נפוצים מאוד. מילים רבות שבעברית נכתבות בז' יכתבו בארמית בד' (זהב - דהב, זרוע - דרעא, זכר - דכר, חזר- הדר, זה - דא). כמעט בכל המקרים הללו נמצא את המילה בערבית עם עיצור שונה, שאיננו לא בעברית ולא בארמית, האות ד'אל, שהגייתה כמו TH שבמילה THE (כלומר: בין דל"ת לזי"ן. דלת עם לשון בין השיניים). החוקרים משערים שהיה היגוי קדום של אות נוספת, בין ד' לז', שהתשמר בערבית, ובעברית ובארמית התמזג לאות קרובה - ד' בעברית וז' בארמית.
חלוקה זאת בין אשה נידה לבין מי נידה מתבטאת גם בתרגום אונקלוס, המתרגם אישה נידה כ"מרחקא" (מורחקת), ומי נידה כ"מי אדיותא" (מי הזאה).
לעומת רש"י, הראב"ע מפרש בכל המקרים שהכוונת המילה רק לריחוק, ומי אפר הפרה נקראים "נידה" כנראה בשל הטומאה שהם גורמים למזה ולנושא אותם.
לקמן, בפרשת מטות, נפגוש שוב את המחלוקת הזאת בהקשר להכשרת כלים, ונראה כיצד היא יוצרת השלכה הלכתית עצומה.
***
ומכאן לסוגיה בלשנית מרתקת.
אני מעתיק מפירושו של המהר"ל מפראג לרש"י, גור אריה:
הרא"ם (רבי אליהו מזרחי, מגדולי פרשני רש"י) הקשה שאין השרשין שוים.
ששורש "נידה" - נד"ד או נד"ה, ושורש "לידות" - יד"ה.
ודע, שאין זה קשיא. כי רש"י סובר, וכן כל חכמי צרפת, שכל השרשים שאינן שלמים - הם אחד לגמרי. כי כל אות נופל בלשון נחשב כאינו בשורש. ולא קראו שורש אלא האות שהוא עומד ולא נופל לעולם.
ולפיכך רש"י מביא בכל מקום ראיה מן האחד על חבירו. כי נד"ד - יד"ה. דבשניהם האות השורש שאינו נופל הוא הד' לבד.
שהרי אות הנו"ן היא שורש נופל, ונופל בתיבת "אדדה כל שנתי".
והאות האחרון היא כפולה ודרך ליפול. ואין השורש רק הד'.
והשתא שפיר מייתי ראיה (=ומעתה יפה מביא ראיה) מן האחד על חבירו.
ואני אומר שהדין עם חכמי צרפת בזה. שהרי ברוב מצאנו שאותו שהם להם שורש נופל, אף על גב שאין הגזרות שווה בשורש שלהם, מכל מקום הפירוש שלהם שווה.
תמצא רמ"ם - רו"ם פירושם שווה.
וכן דו"ם עם דמ"ם הפירוש שווה.
וכן חו"ם - חמ"ם - יח"ם הפירוש בהם שווה.
וכן עוד הרבה.
נראה מזה שאע"ג שאין השורש שוה בהם, הם שווים בפירוש. לכך מייתי ראיה.
***
הערות על דברי המהר"ל:
1. שיטת חכמי צרפת מיושמת כידוע במחברת מנחם בן סרוק, שחילק לשורשים (יסודות) לפי האותיות שלעולם אינן נופלות. ניתן לומר שמקורה כבר בחז"ל, שבכל מילה שאינה מהשלמים - הם דורשים על גזרות שונות.
2. רש"י משתמש בטרמינולוגיה של מנחם (כי לא הכיר שיטה אחרת), לדוגמה כשהוא מתבטא על המילה "נוגות" - הגימ"ל לבדה מן היסוד. אך במחקרו הוא עומד על הבחנה בין גזרות שונות גם נגד מנחם. כך עיין לדוגמה בהסבר המפורט שלו לפסוק "ואשר לא צדה" (שמות כ"א, י"ג) המוכיח שיש לחלק בין צד"ד לצד"י/ה, ובפירוש לפסוק "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב', י') המחלק בין מו"ש למש"י/ה.
3. רוב הדוגמאות שהביא המהר"ל הן רק דוגמאות לפעלי עו"י הנוטים בבניינים הדגושים על דרך הכפולים. והוא מסתבר, שכיוון שהבניין כבד ויש בו עיצור נוסף (ע"י הדגש הכפלן), יש חסרון משמעותי המצריך בהכרח הוספת אות.
4. עם זאת, יש מעט דוגמות בהם יש דימיון ואפילו שוויון בין גזרות עלולים שונות, כגון יט"ב - טו"ב, נמ"ל-מו"ל, ינ"ק - נו"ק.
5. אך אין די להביא מספר דוגמאות. צריך להוכיח שיש כאן תופעה כללית. ברוב השרשים יש חילוק גמור בין הגזרות השונות (ויש על כך שאלה קבועה בבגרות...). כך שיותר קל לומר שבאופן כללי יש חילוק בין הגזרות, ויש מעט יוצאי דופן בהם יש נדידה בין גזרות).
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
