"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'... כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן"

(שמות יד, יג-יד)

"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק"

(שמות יז, ח-ט)

בפרשתנו אנו קוראים על שתי מלחמות שעברו על עם ישראל בדרכו ממצרים לקבלת התורה על הר סיני:

האחת - המלחמה עם פרעה מלך מצרים.

השנייה - המלחמה עם עמלק.

במלחמות אלו אנו מבחינים בהבדל בולט בין התגובה שנדרשה מבני ישראל כלפי כל אחת מהן:

בעניין המלחמה עם פרעה אמר הקב"ה: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן".

ואילו כשבא עמלק ונלחם עם ישראל, ניתן להם ציווי הפוך: "צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק".

ההבדל המהותי בין שתי המלחמות הללו הוא, שפרעה וצבאו היו סכנה גשמית לעם ישראל. לא הייתה זו מלחמה באמונה של בני ישראל וברצונם לעבוד את ה'. מבחינתו, פרעה רצה להחזיר את עם ישראל להיות עבדים.

בפנייתו של הקב"ה לעם ישראל: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" - רמז הקב"ה לעם ישראל, כי מלחמות וגבורה צבאית - לא בהן גאוותו של העם היהודי. העם היהודי אינו מעלה על נס את הגבורה הפיזית ואינו אומר (דברים ח, יז): "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". הוא אינו זקוק לניצחון על פרעה כדי שיהיה לו במה להתגאות.

לעומת זה, עמלק מסמל סוג אחר לגמרי של מלחמה. עמלק יצא להילחם בישראל בדיוק לאחר שזה עבר את ים סוף והיה בדרכו להר סיני לקבל את התורה. התורה מתארת את מעשהו של עמלק במילים (דברים כה, יז-יח): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ", "קָרְךָ" - מלשון קרירות. עמלק בא לקרר את עם ישראל בשעה שזה היה בשיא התלהבותו לקראת קבלת התורה. דווקא ברגע זה הזדרז עמלק לצאת למלחמה ולחצוץ בין בני ישראל לבין הר סיני - כפי שהגדירו חז"ל את מהותו של עמלק: "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו". עמלק מהווה סכנה רוחנית לעם ישראל.

כנגד מצב כזה נדרש עם ישראל להגיב מיד ולא להמתין שהקב"ה יילחם בשבילו. כשכוח כלשהו מנסה להפריע ולמנוע את עם ישראל מלימוד תורה ומקיום מצוות - כאן אין ממתינים שהקב"ה יילחם במפריעים, אלא יש לעשות כל מה שאפשר, לרבות מלחמה כפשוטה, כדי שיהודים יוכלו להוסיף ללמוד תורה ולקיים מצוות באין מפריע.

העם היהודי מצווה לזכור בכל יום את זכר עמלק, וגם הרמב"ם פסק (ספר המצוות, קפט): "ציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק. בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו".

עלינו להילחם במה שעמלק מייצג ומסמל. זו מלחמה נצחית שמתקיימת גם בתוך נפשו של כל אחד ואחד, עם ה"עמלק" הפנימי שגם קיים בתוכנו, המנסה לצנן את התלהבותו של היהודי בעבודת השם הבוערת בליבו. בעניין זה, יש לזכור, אין שום פשרות. יש להתייצב נגד "עמלק" זה במלוא התוקף, לדחותו ולסלקו באין אומר ודברים, בכל האמצעים האפשריים - וללכת במלוא ההתלהבות לקבלת התורה ולעבודת השם.

'עמלק' - זו חוצפה בלי טעם, התנגדות בסיסית לענייני קדושה. אי-אפשר להתגבר עליה על-ידי שכנוע והסברה, שכן עמלק "יודע את ריבונו" ואף-על-פי-כן "מתכוון למרוד בו". הדרך להתמודד עם "עמלק" הפנימי היא כפי שציוונו הקב"ה (דברים כה, יט): "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" - לעוקרו לגמרי מתוך הנפש, בלי שום הסברים וטעמים.

מהספר "שולחן שבת – שיחות ורעיונות לפרשיות השבוע מעובדים מתוך אוצר שיחותיו של הרבי מליובאוויטש", בעריכת הרב מנחם ברוד