"וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות יב,יז). 'תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער, ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר (ישעיהו כב, יג) "והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות", מה כתיב בתריה "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון". עד כאן מדת בינונים, אבל במדת רשעים מה כתיב (ישעיהו נו, יב) "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר", מה כתיב בתריה "הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק". אלא יצער אדם עם הצבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר (שמות יז, יב) "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה" וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער. וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור' (תענית יא,א). הלימוד ממשה אמנם זה מכך שלא ישב על כרית וכדו', אולם נראה שבכוונה בגמ' הובא מ"וידי משה כבדים", שלכאורה יכלו לומר רק מ"ויקחו אבן" וגו' שהוא עיקר הלימוד? אלא שכיון שמשה היה בגבעה ליד המלחמה, אפשר היה לחשוב שלא היה לו בנמצא כרית, ולכן ישב על אבן, ולא מצד השתתפותו עם צער הציבור. לכן הובא מ"וידי משה כבדים" כדי לומר שמשה הבין שצריך לשתף עצמו עם הציבור ע"י שהרגיש את ידיו כבדים, שזה משום: 'וידי משה כבדים. כתיב ידו וכתיב וידי. לפי שתחלה היה מגביה ידו אחת וממיך ידו אחת עד שהתחילו שתי ידיו להיות כבדים, ולמה כבדו שתי ידיו? לפי שהשהה ישועתן של ישראל מהיום למחר, לפיכך נצטער כך והיו ידיו כבדים, כאדם שתלויין לו שתי כדי מים בשתי זרועותיו, מיכן שלא ישהה אדם במצוות' (מדרש שכל טוב, שמות יז,יב). ממילא הבין משה שידיו נעשו כבדים בשל צער הציבור, שהוא השהה את ישועתם של ישראל, ולכן נענש שיהיה לו צער כמו שלישראל היה צער. לכן מיד נאמר "ויקחו אבן", שזה קשור בזה, שישב על אבן כדי להשתתף עם צער הציבור. במכילתא על הפס' מובא: “'ואהרן וחור מזה אחד ומזה אחד”. מה תלמוד לומר "אחד... אחד"? אלא שהיה אהרן מזכיר מעשה יהודה, וחור מעשה לוי. מכאן אמרו: אין פוחתין משלשה בני אדם עוברין לפני התיבה בתענית צבור'. לכאורה אין קשר בין שני הדברים, ש'מכאן אמרו' זה מעצם זה שהיו עם משה אהרן וחור (בלי קשר שהזכירו...). אולם מה העניין שיהיו שלושה? אולי זה קשור למה שהובא בגמ': 'בזמן שישראל שרויין בצער, ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור'. לכן כנגד זה עומדים שני אנשים כמלווי החזן, ואומרים שאנו כן קשורים לצרת הציבור, ולכן ראויים להיות בנחמת הציבור (להיפך מהפורש). אולי יש קשר לנאמר קודם, שהזכירו את מעשה יהודה ולוי, שהכוונה לכפרה עליהם, נראה שזה כדי שיוכל להתגלות כח יהודה כמלך שקשור למלחמות (שזהו אחד מתפקידיו החשובים של המלך (שמואל א ח,כ. רמב"ם מלכים ד,י]) וכח לוי הקשור לגילוי קדושה בעולם. שכך נראה שיש שני מלאכים לאדם, כנגד שהאדם מורכב מגשמי ורוחני, ולכן אהרן וחור היו כעין שני המלאכים למשה. (לפי זה יובן שנאמר בהמשך הגמ': 'ושמא יאמר אדם מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר (חבקוק ב, יא) "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר (תהלים צא, יא) "כי מלאכיו יצוה לך". רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר (מיכה ז, ה) "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר (ישעיהו מג, י) "אתם עדי נאם ה'”'. שיש עדות של העולם, שזהו קורות ביתו. ויש עדות של האדם עצמו, שזהו נשמתו שהיא החלק הרוחני שבו, ואבריו שהם החלק הגשמי שבו, ולכן כנגדם גם בשמים [כנגד העולם] יש שני מלאכים [כנגד נשמתו ואבריו] המעידים). עוד אפשר שהזכירו מעשה יהודה ולוי כדי לכפר על כך (מעשה יהודה ותמר, ומעשה לוי במכירת יוסף והריגת שכם), כדי להוריד מהקטרוג נגד בנ"י (כמו שנאמר שם קודם: 'רבי אלעזר המודעי אומר: יקר חטא על ידיו של משה באותה שעה ולא היה יכול לעמוד בו' וכו'). לכן יש עניין של שלושה כעין בי"ד, שכמו שבי"ד כאן בא וטוען שיש להפסיק את הצרה, כך גם בבי"ד של מעלה שכנגדם יטענו כמותם, וכך תפסק הצרה, ולא יפנו לטענות המקטרג שמביא חטאים כדי להביא את הצרה. (נראה שאהרן וחור כנגד שמים וארץ, ופועלים להתגבר על אויבנו, שזה קשור לכך שמשה הרים ידיו כדי להילחם עם עמלק גם בשמים [ראה בהרחבה ב'תורת המועדים' 'מלחמת עמלק ומלכות ישראל' למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א], שכך כנגד זה היו אהרן וחור מרמזים כנגד שמים וארץ). נראה שהסיום: 'וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור', זה לא רק מסברא, ששכרו הוא ההיפך מעונשו של מי שמתעלם שעליו אומרים המלאכים 'פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור' (וכך עונשו כמובא בברייתא השניה), אלא יש לזה רמז בפס' שלנו, שמשה ישב על האבן וידיו כבדות בשל צער הציבור, ובנוסף היה משה בתענית: '“ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" – מגיד שהיה בתענית, דברי רבי יהושע' (מכילתא), ומיד נאמר “ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז,יג), שזהו נחמת הציבור. ממילא נרמז שמי שמשתתף בצער הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור.