chiddush logo

השתמשות בחפץ ללא רשות

נכתב על ידי גל גל, 29/1/2020

בס''ד   פרשת שלח: השתמשות בטלית של אדם ללא רשותו

פתיחה

בפרשת השבוע מצווים עם ישראל לשים בבגד של ארבע כנפות פתילים, וכפי שפסק הרמב''ם (ג, יא) אין חובה ללכת עם ציצית, ורק אדם ששם בגד של ארבע כנפות מתחייב, ואף עובר על איסור אם הוא לא שם. נחלקו הראשונים (מובאים בבית יוסף או''ח, יג) בשאלה, איזה איסור עובר אדם שלובש ארבע כנפות ללא ציצית:

א. ר' שלמה מדרוייש סבר שיש איסור ללכת עם ארבע כנפות ללא ציצית. ב. המרדכי חלק וטען, שהתורה לא כתבה שאסור ללכת עם ארבע כנפות ללא ציצית, אלא שכל מי שיש לו - חייב לשים. במילים אחרות, אדם שלובש ארבע כנפות ללא ציצית לשיטתו אינו עובר איסור, אלא מבטל מצוות עשה, וכמו אדם שלא הניח תפילין, ובלשונו:

''לכך נראה לר"י, דמצוות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו, ולא אמר הכתוב בלשון 'לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית' דאז ודאי היה הדין עמו, אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית''

נפקא מינה בין השיטות תהיה בשאלה, מה יעשה אדם שגילה בשבת שנפסקה לו הציצית בבית כנסת. לדעת המרדכי במקרה כזה, ייתכן שיתירו להישאר עם הציצית (מפני כבוד הבריות), כי האיסור לשיטתו הוא איסור עשה, ובמקום אונס שאי אפשר לתקן את הציצית כי שבת - אין בכך איסור (וכפי שאדם שאנוס ולא יכול להניח תפילין לא חוטא), וכך פסקו השולחן ערוך והרמ''א (שם, ג).

לעומת זאת לדעת רבי שלמה מדרוייש הסובר שיש בלבישה לאו דאורייתא, לא יתירו להמשיך ללבוש את הציצית, כי אסור לעבור על לאו דאורייתא מפני כבוד הבריות. כמו כן, בניגוד למרדכי שסבר שהלובש מבטל מצוות עשה, ומשום כך במקום אנוס הוא פטור מקיום המצווה, לדעת רבי שלמה שיש בכך לאו - לא שייך לומר שהאונס פטור מלעבור על לאו.

בעקבות העיסוק בפרשת ציצית בתורה, נעסוק הפעם בשני שאלות העוסקות בדיון האם מותר להשתמש בחפץ של אדם ללא רשותו. השאלה הראשונה תתייחס לשימוש בחפץ חולין, והשאלה השנייה בחפץ של מצווה, שכפי שנראה הקלו בו יותר.

ייאוש שלא מדעת

הגמרא במסכת בבא מציעא (כא ע''א) כותבת, שכאשר מוצאים אבדה שיש עליה סימן - חובה להכריז על מציאתה (ועיין בדף למשפטים שנה ב'). לעומת זאת, כאשר מוצאים אבדה ללא סימן אין טעם להכריז על מציאתה, אך עדיין אסור למוצא לקחת את האבדה עד שבעליו יתייאשו, מכיוון שכל עוד הם לא התייאשו החפץ עדיין נחשב שלהם.

נחלקו אביי ורבא מה הדין כאשר יודעים בוודאות שבעלי החפץ יתייאשו בעתיד מהחפץ (כי מדובר בחפץ פשוט ללא סימן), אך עוד לא התייאשו ברגע זה. לדעת רבא מותר לקחת את החפץ מיד אפילו שהבעלים עוד לא התייאשו, מכיוון שידוע שיתייאשו בוודאות בעתיד, ואילו לדעת אביי אסור לקחת את החפץ עד שהבעלים יתייאשו בפועל.

כיצד אפשר לדעת שהבעלים כבר התייאשו, ואפשר לקחת את האבדה? הגמרא ממשיכה וכותבת, שישנם חפצים שככל הנראה הבעלים יודעים מיד שהם נאבדו ויתייאש מלמצוא אותו שוב. למשל כסף, כי אדם מסתכל בארנק שלו בתדירות גבוהה, והוא מיד ישים לב שנאבד לו כסף, וכך פסק השולחן ערוך (חו''מ רסב, ג):

''אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן, אבל אם אין בו שום סימן אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל. ואם לאו, צריך להחזיר אף על פי שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם ייאוש.''

השתמשות בחפץ ללא רשות

אם כן למסקנה הגמרא פוסקת כדעת אביי (למרות שבדרך כלל הלכה כרבא), וכדי להגיע לפסיקה זו היא הקשתה מספר קושיות על כל צד. במהלך אחת מהקושיות מביאה הגמרא סיפור על אמימר, רב אשי ורב זוטרא שביקרו בבוסתן של מרי בר איסק. האריס שעבד בשדה הביא להם לאכול מפירות הבוסתן, אמימר ורב אשי אכלו מהפירות, ומר זוטרא לעומת זאת לא אכל.

הסיבה שמר זוטרא בחר שלא לאכול, למרות שהגמרא בבבא קמא (קיט ע''א ובשולחן ערוך חו''מ שנח, ד) פוסקת שמותר לאריס לקחת לעצמו מפירות השדה בה הוא עובד, ובלבד שיודיע בסוף לבעליו שלקח היא, שהוא חשש שהאריס לא יודיע בסוף לבעל הבית שהוא לקח מפירותיו, ואכילת הפירות תהיה בגזל.

שיטת התוספות

מדוע מר זוטרא לא אכל, מתוך נקודת הנחה שבעל השדה וודאי ישמח כאשר ישמע שתלמידי חכמים אכלו משדהו?

התוספות (ד''ה מר זוטרא) עמדו על קושיה זו וכתבו, שמכיוון שלמסקנה כפי שראינו נפסק להלכה כדעת אביי שבעלי החפץ צריכים להתייאש בפועל כדי שיהיה אפשר לזכות באבדה ולא מועיל שיתייאשו בעתיד - כך גם פה. רק במקרה בו הבעלים ידעו לפני שלוקחים הפירות אין בנטילתם איסור, אבל ידיעה שלאחר מעשה שלקחו אינה מועילה - גם אם הבעלים ישמחו שלקחו.

עולה מדברי התוספות, שהם משווים בין מקרה שבו אדם מוצא אבדה לפני שהבעלים התייאשו, למצב שבו אדם משתמש בחפץ של חברו ללא רשות, על אף שהבעלים יסכימו אחר כך. כדברי התוספות פסקו להלכה גם המרדכי (אות תכה), ההגהות אשרי (סי' ג') וקצות החושן (רט, ה), ובלשונו של שולחן ערוך הרב (חושן משפט מציאה ופקדון סעיף ד):   

''הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשייוודע לו שנהנה זה מפירותיו. מכל מקום, כיון שעכשיו אינו יודע מזה, הרי הוא נהנה באיסור וכן כל כיוצא בזה וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה.''

שיטת הש''ך

הש''ך (חו''מ שנח, א) חלק על דברי התוספות, וסבר שיש לחלק בין שימוש באבדה שאין לה סימן לשימוש בחפץ של חבר ללא

רשות, ולכן מותר להשתמש בחפץ של חברו במקרה בו המשתמש יודע שחברו יאשר את השימוש למפרע, כאשר ייוודע לו שהשתמשו לו בחפץ, וכן נקט הנודע ביהודה (תנינא סי' עז) שהבין כך ברמב''ם (אישות ה, ח) ובשולחן ערוך (כח, יז).

בטעם החילוק בין הדינים כתב הש''ך, שכאשר מדובר באבדה ללא סימן, בעלי האבדה לא רוצים לאבד את החפץ שלהם ובעל כורחם מתייאשים ממנו, לכן אסור לקחת אותו לפני שהתייאשו בפועל. לעומת זאת כאשר אדם משתמש בחפץ של חברו, בעצם כבר בשעת ההשתמשות בעליו שמחים בהשתמשות, אלא שהם כרגע עוד לא ידעו שמשתמשים בו ועיין בעונג יום טוב סי' קיא).

צמצום שיטת התוספות

אף על פי שבעיקרון דעת התוספות ושולחן ערוך הרב שאסור להשתמש בחפץ ללא רשות (למרות שבעליו ישמחו לאחר שישמעו), למעשה הם סייגו את פסיקתם, וגם לשיטתם יש מקרים בהם מותר להשתמש בחפץ:

שולחן ערוך הרב (שם, ה) כתב, שבמקרה בו אדם לוקח חפץ מחברו, והוא אפילו לא יצטרך לעדכן אותו לאחר מעשה שהשתמש (למשל ילד שנותן מים לאורח) גם לשיטתו אין בשימוש איסור, ורק כאשר צריך אישור של הבעלים לאחר מעשה אסור להשתמש. כך עולה גם מהנתיבות (רסז) וכן פסק הפתחי חושן (גניבה ז, ב):

''דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל, מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה, אבל דבר שמקצת בני אדם מקפידים עליו מפני חשש קלקול, אף על פי שרובן אין מקפידים מפני שהוא חשש רחוק, אין הולכין אחר הרוב לומר שמן הסתם לא יקפיד בעל החפץ.''  

השתמשות בחפץ מצווה ללא רשות

עד כה הדיון עסק בשימוש בחפצי חול, ובהם לא מעט פוסקים אסרו להשתמש ללא בקשת רשות מפורשת (למעט הסייג שראינו). בחפצי קודש לעומת זאת לא מעט ראשונים כתבו שהדין שונה, ומניחים שהבעלים מסכימים שישתמשו להם בחפצים לצורך מצווה. אמנם גם כאן דין זה לא מוסכם, בעקבות סתירה בין הגמרא בפסחים לגמרא בבבא מציעא:

מצד אחד הגמרא במסכת פסחים (ד ע''א) כותבת, שאם אדם התחייב להשאיר לחברו בית מנוקה לפסח ולא ביצע את התחייבותו, אין השכירות נחשבת מקח טעות, מכיוון שנוח לאדם לעשות מצווה בממונו. מצד שני, הגמרא במסכת בבא מציעא (כט ע''ב) כותבת שאסור להשתמש בספר תורה ללא רשות, ולא אומרים שנוח לו לאדם לקיים מצווה בממונו.

מחלוקת הראשונים

א. המרדכי (ב''מ רסג) תירץ שהחילוק בין הגמרות תלוי בשאלה, האם הבעלים יודעים שגורמים להם להוציא כסף על מצווה. בגמרא בפסחים המשכיר יודע שהשוכר גורם לו להוציא כסף על הבדיקה, ולכן אומרים שנוח לו לקיים מצווה בממונו. לעומת זאת בגמרא בבא מציעא בעלי ספר התורה לא יודעים שמשתמשים בו ללא רשות, ולכן לא אומרים שנוח לו שיעשו מצווה בממונו.  

ב. הריטב''א (ב''מ שם, ד''ה סד''א) חלק ותירץ שבספר תורה יש דין מיוחד, מכיוון שיש חשש ממשי שיתקלקל במהלך השימוש, ולכן לא נוח לבעלים שישתמשו בו למרות שיש בכך מצווה. בגמרא בפסחים לעומת זאת, על אף המשכיר מוציא כסף על הבדיקה אין חפץ שנהרס לטווח ארוך, ולכן אומרים שנוח לאדם לקיים מצווה בממונו.

כדבריו פסקו להלכה הנימוקי יוסף (ב''ב מד ע''א בדה''ר ד''ה אמר) והרא''ש (חולין, ח, כו), וכן השולחן ערוך והרמ''א (אורח חיים יד, ד). לפי שיטתם יוצא שמותר להשתמש בטלית ותפילין ללא רשות, מכיוון שאין חשש שהחפץ יתקלקל, והבעלים בדרך כלל לא מקפידים על השימוש, ובלשונו של הריטב''א:

''כיוון דאיכא (= שיש) קפידא לקלקול הספר לא ניחא ליה דהא יצא שכרו בהפסדו, כי היום או מחר לא יהיה לו ספר ללמוד, אבל בדבר שאין שום חשש קלקול וודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד (= לעשות) מצווה, כגון אם מצא טלית או תפילין בבית הכנסת רשאי להניחן שם ולהחזירן למקומן ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת בעלים (ועיין הערה[1]).''

המגן אברהם והמשנה ברורה סייגו את ההיתר וכתבו, שמותר להשתמש בחפץ מצווה רק באקראי, שאז באמת בדרך כלל הבעלים לא יקפידו, אבל בשימוש באופן קבוע בדרך כלל בני אדם מקפידים. כמו כן, צריך להשתמש רק במקום שבו החפץ נמצא, ולאחר השימוש להחזירו כמו שהוא היה בהתחלה.

טעם היתר

מדוע בחפץ של מצווה יש היתר מיוחד? נאמרו באחרונים לפחות שתי אפשרויות להסביר:

א. בקצות החושן (רסב, א) כתב לתרץ, שיש 'דין מיוחד' במצווה שמותר להשתמש בחפץ. הוא לא פירש מה הדין המיוחד שמתיר להשתמש בחפץ של מצווה, אבל כנראה שכוונתו לומר, שכאשר משתמשים בחפץ של מצווה, אנו מניחים שבעלי החפץ מסכימים באופן גמור ואין שום הקפדה שישתמשו בו, וכפי שראינו גם שולחן ערוך הרב יודה שבמקרה מעין זה מותר להשתמש.

ב. החזון איש (מעשרות ז, יד) וכן ר' שמואל רוזובסקי (ב''מ כב ע''א סי' טו) תירצו, שמותר להשתמש בחפץ של מצווה, כיוון שבעל החפץ מקבל זכויות כאשר משתמשים בחפץ שלו לצורך מצווה ('זכין'), מה שאין כן כאשר משתמשים בסתם חפץ. לכן בעוד שבחפץ רגיל כאשר משתמשים בו גורעים ממנו ובעל הבית נפגע, בחפץ של מצווה בעל הבית רק מרוויח.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] אומנם הריטב''א ובעקבותיו השולחן ערוך והרמ''א כתבו שבטלית מותר להשתמש ובספרים אסור, אך כיום נראה שהדין הפוך, בספרים לרוב אין לאנשים בעיה שישתמשו, בעוד שבטלית אנשים בדרך כלל מקפידים, וכפי שכתב ערוך השולחן (או''ח יד, יא). למעשה יש לבחון כל מקרה ולגופו, ולהעריך האם בעלי החפץ יקפידו או לא.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע