פרשת שמות - פרשת המקדש

הרעיון והמעשה

הרב ישראל אריאל שליט"א

יש לתמוה על דברי משה אל ה', 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' שכן, מול דברי ה' המבטיח לו שזקני ישראל  ישמעו לו, מתריס משה בבטחון - שלא ישמעו.

הקב"ה אומר למשה: ואָמַרְתָּ אליהם:… פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:… וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ... ואילו משה אומר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי!'

ואכן, כשבאו משה ואהרון אל פרעה נאמר שם (ה, א): 'וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה', ואילו הזקנים נעלמו. ראה רש"י שם, הכותב: 'אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת'.

אולם יש להבחין בין 'לשמוע לקול', לבין 'לשמוע בקול'. 'לשמוע לקול' משמעותו – הסכמה לרעיון, ואילו 'לשמוע בקול' משמעותו ציות מלא וביצוע ללא עוררין. אחת הדוגמאות לכך היא מה שנאמר בבראשית (כז, יא) כשרבקה מצוה את יעקב דבר בניגוד לדעתו ותובעת ממנו לציית לה, ככתוב שם: 'וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק! אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ!… וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ: עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי! אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי!' כלומר, רבקה מחייבת אותו לעשות דבר בניגוד להכרתו, ואף על פי כן יעקב עושה ככל אשר ציותה עליו.

אף כאן, אין הקב"ה מבטיח למשה שהזקנים יצייתו לו, אלא 'ושמעו לקולך', כלומר, יסכימו לרעיון. לפיכך מעיז משה לומר 'והן… לא ישמעו בקולי', כלומר, לא יצייתו לי ולא יבצעו את הוראותי!

זה מה שאומרים חז"ל בהמשך המדרש לעיל: 'אמר להם הקב"ה: כך עשיתם? חייכם שאני פורע לכם! אימתי? בשעה שעלה משה ואהרן עם הזקנים להר סיני לקבל התורה [ככתוב: (שמות כד, א): 'ואל משה אמר, עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל'] החזירן הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות כד): ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה!' כלומר: תחילה אמר לזקנים, שמדריגתם כמדריגת משה והם זכאים לעלות להר כמותו. ומשהכינו עצמם והשתוקקו לעלות - 'החזירן הקב"ה!' כביכול, אמר להם: מבחינה 'רעיונית', אכן, יכולים אתם לעלות, אבל כיון שמבחינת הביצוע לא עמדתם בתפקידכם, אז אנא חיזרו אחורה ו'שבו לנו בזה' – כראוי לכם על פי דרגתכם. כי רק מי שמוסר את עצמו על עם ישראל בלי חשבון, והרעיון והמעשה אחד הוא אצלו, הוא הראוי לעלות להר ולעמוד לפני ה', אך מי שאצלו הרעיון חשוב מאד אך הביצוע אינו מחוייב, על כגון זה נאמר: יכבד וישב בביתו.