"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם ה' אלקי אבתיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש. ושמעו לקלך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלקי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו. ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאתי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם. ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים" (שמות ג,טז-כב). מה העניין להודיע כבר עכשיו שעתידים לקחת כסף כשיצאו ממצרים? ויותר מזה, זה לא רק סיפור העתיד לבא אלא יש כאן גם ציווי: '”והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" – זו מצות לא תעשה. “ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה" – זו מצות עשה' (מדרש הגדול על פס' כא-כב). מה העניין שכ"ך חמור שיש לצוות עליו, ועוד  כבר עכשיו עוד לפני שחל משהו ביציאת מצרים? אלא נראה מזה שיש כאן עניין גדול במהות של יציאת מצרים. בפשטות אפשר שזה ע"פ הגמ' שקושרת לאברהם: '(שמות יא, ב) "דבר נא באזני העם" וגו'. אמרי דבי ר' ינאי: אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. שלא יאמר אותו צדיק: (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין, ונותנין לך ממון הרבה. ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום' (ברכות ט,א-ב). יוצא שזה חלק מההבטחה לאברהם על יציאת מצרים, ולכן ישר בהתחלה כשמתחילים לדבר על היציאה, אומר הקב"ה שזה חלק מהותי ביציאה – כמו שהובטח לאברהם. לכן זה מובא בפס' לאחר שמצרים יסרבו להוציאם, וה' יענישם. שזהו כמו שנאמר לאברהם: “וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו,יד). ממילא מה שנאמר כאן זה ממש כעין הנאמר לאברהם בברית בין הבתרים, שה' יענישם ואז יצאו ברכוש גדול – שזהו העקרון של הדרך הנכונה ביציאת מצרים, כמו שהובטח לאברהם, ולכן עכשיו כשמתחיל, נאמר שכך יהיה. אולם נראה יותר מזה, מדוע בכלל שיהיה לאברהם אכפת מהכסף שיוציאו, וכי הכסף כ"ך חשוב לאברהם? לכן נראה שזה דבר עקרוני המתגלה בדמות אברהם, שאברהם (כשאר האבות) היה אוהב גדול של א"י, ולכן חשוב לאברהם מאוד הקשר של בנ"י לא"י. לכן כאשר נאמר לאברהם ברית בין הבתרים, נאמר קודם: “ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (שם,ז), וכן לאחריה: “ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (שם,יח). כיון שברית בין הבתרים קשורה לא"י, שלכן היא נאמרה לאחר מלחמתו עם ארבעת המלכים (“אחר הדברים האלה" [שם,א]) שבמלחמה זו הוא כבש את א"י (חלקה) – כחלק מירושת הארץ (ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, ב'תורת המדינה' עמ' 124-123 [על כיבוש אברהם את א”י], וכן 'עליתו הראשונה של אברהם אבינו לא"י' [שם מברר את המחלוקת על הזמנים של עליית אברהם לא"י וברית בין הבתרים]. נראה שגם למ”ד שברית בין הבתרים היתה לפני מלחמת ארבעת המלכים, התורה בחרה לספר כעין שקשורים, כדי להדגיש את העניין של הקשר בין ברית בין הבתרים ליישוב הארץ). לכן גם כאן קודם נאמר לאסוף את הזקנים ולומר להם שהם עומדים ליגאל ולעלות לא"י, כיון שזה חלק מהותי של הגאולה, שכל יציאת מצרים קשורה לא"י – לשם יגיעו בסוף (שזהו מחמשת הלשונות של הגאולה – שהאחרונה היא "והבאתי"). ממילא גם מה שנאמר לאברהם שיצאו ברכוש גדול זה קשור לירושת הארץ, ולכן זה חשוב לאברהם. אולם איך זה קשור לירושת הארץ? בפשטות אפשר שלכתחילה היו בנ"י מיועדים להיכנס מיד לארץ, אלא שאז ישנה בעיה – מתי ילמדו תורה אם מיד יכנסו ויצטרכו לעבוד בשדות וכדו', לכן קודם הסתובבו במדבר, כמו שמובא בתנחומא: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). והרי לכאורה הסתובבו במדבר בשל חטא המרגלים? אז אפשר לתרץ בפשטות שזה הכל אחד, שה' מראש ידע שכך יהיה (שיחטאו במרגלים ויענשו), וזה מתאים גם כדי לספוג את התורה בנו. אולם אפשר יותר מזה, שמצד האמת יכלו להיכנס לא"י ולקנות עבדים שיטפלו בשדותיהם וכדו' עד שהתורה תספג בהם. ובנתיים יוכלו להתקיים ע"י הכסף וזהב שהוציאו ממצרים, שבזה יקנו עבדים, ויהיה להם "שמלות" ללבוש. וכך יהיו פנויים ברוב הזמן ללמוד תורה (למעט חלק שבעצמם יעבדו בארץ – כחלק ממצוות יישוב א"י). אלא שכיון שחטאו במרגלים, שבזה הראו את ריחוקם מא"י, אז צריך שיכבשו את הארץ בכוח, ויעבדו את השדות בעצמם כדי ליתחבר כראוי לא"י. ממילא במצב שכזה שצריכים לעבוד הרבה, ואז מה יהיה עם התורה? לכן אז התורה צריכה ארבעים שנה ליספג. לכן בתנחומא אמנם נאמר שסיבבם במדבר כדי שהתורה תספג בגופם, אולם לא נאמר ארבעים שנה אלא בהמשך (על שהכנענים שרפו שדותיהם), כך שמשמע שיכלו להסתפק בזמן שעד שיגיעו לא"י – שבנתיים התורה תספג בגופם, ואח"כ ימשיכו ללמוד בארץ בצורה פחותה, אבל מספקת. וכיון שחטאו במרגלים – שאז צריכים הרבה חיבור לארץ, אז צריך ארבעים שנה כדי שהתורה תספג בנו קודם כניסתנו לארץ. אולם אפשר לומר אחרת, שבעצם לקיחת הממון של מצרים יש משום קשר ליישוב הארץ. התורה פתחה בבראשית משום כיבוש הארץ: '"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו' (רש"י. בראשית א,א [וכן בתנחומא בובר "בראשית" סימן יא]). שזה אמנם טענה טובה, אולם יכולים לבא אנשים ולפקפק בה (כמו שהיום יש מתחסדים למיניהם בטענה שכביכול אנו כובשים מהערבים את הארץ). לכן היה צריך מראש לבא ולהרגיל את בנ"י בטענה הזאת, וזה נעשה ע"י לקיחת ממון מצרים, בטענה שה' הוא הקובע: 'ויש מתאוננים ואומרים: כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצווה עליונה הייתה, ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל והוא נתן עושר למי שירצה, ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא' (אב”ע שמות ג,כב). ממילא זהו בדיוק אותה טענה לכיבוש הארץ. לכן כחלק מיציאת מצרים לא”י, יש עניין של התרגלות ללכת באמונה שה' הוא הקובע בעולם – שזהו יסוד כיבוש הארץ, וההתרגלות הזו נעשתה ע”י לקיחת ממון מצרים. לכן היה חשוב לאברהם לקיחת הממון – לא מצד הממון עצמו, אלא מצד ההתרגלות לכיבוש הארץ. לכן גם הובא כאן, כחלק מדבר ה' שיוצאים מגלות מצרים לא”י – כיון שקשורים זה בזה. נראה שאולי רמז לזה בחז”ל: 'שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות יב, לו) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום", תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני, אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם. ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות, והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר (שמות יב, מ) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה. אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו. ואותה שנה שביעית היתה' (סנהדרין צא,א). גב”פ היה שוער הבית (מגילת תענית, ג) כך שבמהותו ביטא שמירה על הבית – שזה כרמז על שמירת א”י (מקום קודש). לפני הויכוח שלו על ממון מצרים, מובא ויכוח שלו נגד בני אפריקא שטענו שהארץ שלהם, ולאחר הויכוח על ממון מצרים מובא הויכוח שלו נגד בני ישמעאל שטענו שהארץ שלהם. לכאורה למה לא קירבו בין הויכוחים על הארץ (להביאם אחד אחרי השני)? בפשטות אפשר שזה כדי לחבר בין הויכוחים של ממון מצרים ומול בני אפריקא, כיון שבשניהם היו בשביעית ונעשה מזה ריווח לישראל. וכן אפשר שזה ע"פ הזמנים (בסדר הפוך) שבני אפריקא זה כשבנ"י באו לארץ (שכבשו מהכנענים), וקודם לזה היה ממון מצרים (ביציאת מצרים), וקודם לזה היה דחיית בני ישמעאל (אצל האבות). אולם אפשר שבכוונה הכניסו את הסיפור על ממון מצרים בין שני סיפורים על ירושת הארץ, כדי לרמז שגם בזה יש קשר לירושת הארץ. וכן נעשה הטבה לישראל – שקיבלו את השדות והכרמים של בני מצרים בשביעית (בעקבות הויכוח על ממון מצרים), שזה כרמז על מעלת הארץ בקדושה (שביעית), שזה הטעם שה' נתן דווקא לנו את א"י (כעין שלכן עזבו בני מצרים בויכוח. ובכך לרמז שזה הטעם של הממון שלקחנו ממצרים). אולי גם, יש טעם שלקיחת הכסף הוא במקום השדות והבתים שהושארו במצרים: '"כלי כסף וכלי זהב” - במקום שהניחו ישראל בתיהם ושדותיהם וכליהם שלא יכלו לשאת עמהם, שהרי היו להם לישראל נחלות במצרים, כדכתיב: "ויאחזו בה”' (חזקוני שמות יא,ב). שאולי כך התפרסם בעולם, ולכן הכנענים שבא"י, שידעו שבנ"י עומדים להגיע לארץ ולגרשם (וכן שלחו להם מכתבים לצאת מהארץ או לעשות שלום או להילחם. כך שידעו לקראת מה עומדים), היו חושבים שבמקום מקומם בארץ, כדאי ללכת למצרים למקום שבנ"י יצאו משם, כיון שיש להם היכן להיות, ובפרט שהכנענים הם בני חם כמו המצרים, כך שהם קרובי משפחתם. ובכ"א זה מדגיש לאנשים שיש תזוזות של בעלות על שטחים, ולכן גורם למחשבה שכיון שיש תזוזות אז ימצאו מקום להתיישב בחו”ל, ובזה תהיה השפעה ליציאה של הגוים מהארץ בשביל יישוב א"י ע"י בנ"י. אולי זה רמוז בגמ' שסמוך לדיון על ממון מצרים מובא הדיון מול בני אפריקא שטענו שהארץ שלהם, והרי בני אפריקא יצאו לקראת בואם של בנ"י לארץ: 'דאמר רבי שמואל: שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות – יפנה. להשלים – ישלים. לעשות מלחמה – יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה, והלך לו לאפריקי (מלכים ב יח) "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם" זו אפריקי' (יר' שביעית ו,א). לכן מובן שטענו שהארץ שלהם (ומה שלא אמרו זאת במפורש, כנראה משום שהסתמכו על מה שנאמר בתורה, ולכן אין ראיה שעזבו, אלא רק שהארץ נקראת כנען, ולכן טענו ע"פ זה. או שזה הכוונה שהם בני כנען – שהם אותם כנענים שיצאו, שהארץ נקראת על שמם). ממילא אולי הסמיכות בין זה לממון מצרים בא לרמז על ההשפעה על הגרגשי ליציאה מהארץ, בהקשר לממון מצרים המדגיש את עניין המקומות (שזה השפיע עליו – יציאת בנ"י בניסים יחד עם הממון המדגיש את עניין השטחים). [אולי אלמלי חטאו במרגלים, היו יוצאים עוד רבים מתושבי הארץ למצרים. אלא שכיון שעברו ארבעים שנה אז זה כבר החל להטשטש ולכן פחות השפיע, ובפרט שהמצרים בנתיים כבר התיישבו היטב במקומם של בנ"י, ולכן כבר לא היה כ"ך השפעה ליציאה, ובפרט לא למצרים. ולכן רק הגרגשי יצא אצל יהושע, וגם הוא לאפריקא). בתורה כאן נאמר על הנשים: “ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה" וגו' (פס' כב), ובהמשך נאמר על כולם: “דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא,ב). מדוע התורה שינתה? אם המצוה על כולם, אז מדוע נאמר כאן דווקא על הנשים? ישנו כלל: 'ר' יהודה בן בתירה אמר: אין הצווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" (דברים ג'). לפי דרכנו למדנו – שאין מחזקים אלא המחוזקים, ואין מזרזים אלא למזורזים' (ספרי במדבר ה,ב). ממילא ע"פ דברנו שיש קשר לירושת א"י, זה מובן, שמזרזים לקחת את ממון מצרים כדי להתרגל בהליכה כרצון ה' – באמונה שה' מחליט על הכל, ולכן גם כיבוש הארץ מהגוים זה חלק מקביעת ה' כזו, זה דווקא לנשים, כיון שהם במיוחד אהבו את א"י: '"ותקרבנה בנות צלפחד". אותו הדור היו הנשים גודרות, מה שאנשים פורצים... הנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד, לו): "וישובו וילינו עליו את כל העדה", ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות. אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (כו, סה): "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה", איש ולא אשה. על מה שלא רצו ליכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים' (במדבר רבה כא,י). ממילא הנשים היו מזורזות לנחלת הארץ, לכן אותן ראוי לזרז ע"י לקיחת הממון. אמנם בפועל צריך גם את הגברים, שגם עליהם להיות קשורים לנחלת א"י (ובפרט שהם הנלחמים על א"י), לכן בציווי בפועל נאמר גם על הגברים, אבל האמירה מראש, שהיא כעין תוספת זירוז – היא נאמרה לנשים. אולי גם בא לרמז בזה לגברים שילכו אחר הנשים בכל הקשור ליחס הנכון לא"י, לכן נאמר כאן רק נשים, ושם גברים ונשים, כעין רמז שיחשיבו את דעת הנשים כעיקר, שיש לגברים כעין להיות תחתיהם בדבר זה. (גם לקיחת כלי הזהב קשור לעגל, שעשו מהזהב שלקחו [שזהו: '… מאי "ודי זהב"? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל'. ברכות לב,א], לכן גם בזה יש דגש ליחס הנכון של הנשים, שלא חטאו בעגל כמובא במדרש, שהגברים צריכים ללמוד מהן).