"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹובְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָים" (ישעיהו כז, יג)

פרשת שמות עוסקת בתיאור גלותם הראשונה והקשה של בני ישראל במצרים. גם ההפטרה עוסקת בכך וגם מוסיפה ומזכירה את "גלות אשור".

בספרי החסידות מסמלות הגלויות ב"ארץ אשור" וב"ארץ מצרים", שתי פנים שונות של הגלות. ישנה גלות שהיא בחינת "ארץ אשור", הווה אומר שהיהודים מאושרים בגלות. הם נהנים משוויון זכויות ומהכנסה טובה, ואינם מרגישים, לעת עתה, בלחץ סביבתי ואנטישמיות כנגדם. וישנה גלות שהיא בחינת "ארץ מצרים" כאשר היהודים נתונים בצרות ובמצר, והגויים מסביבם לוחצים אותם בגזרות שונות ומשונות.

ידוע גם מאזהרות התורה והנביאים וגם ממהלך ההיסטוריה של העם היהודי, שהגלות ב"ארץ אשור" מסוכנת בהרבה מזו שב"ארץ מצרים". בגלות "ארץ מצרים" היהודים נבדלים מאומות העולם, ואף שהדבר נעשה תוך כדי צרות וייסורים, שומר העם על ייחודו. אבל ב"גלות אשור" מצבם הכלכלי הטוב של היהודים דוחף אותם להידמות לאומות העולם ולהתערב עם תושבי הארץ הנוכריים. ההתבוללות הגוברת והולכת מצעידה את העם אל אובדנו.

הנביא ישעיהו רומז להבדל בין הגלויות:

"הָאֹובְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר" - הגולים בארץ אשור מכונים "אֹובְדִים".

"וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" - הגולים בארץ מצרים מכונים "נִּדָּחִים".

הביטוי "נִּדָּחִים" קל מהביטוי "אֹובְדִים", שהרי נדחים אפשר לקבץ גם אם יש קושי בדבר. "אובדים" לעומתם מבטאים כליה גמורה ח"ו, שהרי דבר אבוד גורם בדרך כלל לייאוש בעלים. בארץ מצרים ובגלות של מצר מכונים הגולים "נדחים", אבל בארץ אשור קרובה הסכנה מאוד שהם יגיעו חס ושלום להיות אבודים.

יעקב אבינו בבורחו מאחיו עשו שרצה להורגו, התפלל לקב"ה (בראשית לב, יב): "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו", ומקדים את סכנת "אָחִי" – כאשר עשו מתנהג כאח – המזכירה לנו את "גלות אשור", לסכנת "עֵשָׂו" - כאשר עשו מתנהג באכזריות ובגזרות כעשו – המזכירה לנו את "גלות מצרים", ובכך מלמד אותנו יעקב אבינו איזה סכנה חמורה יותר.

את הפסוק מפרשת בלק (במדבר כג, ט): "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", פירש הנצי"ב מוולוז'ין כך:

הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן - כאשר עם ישראל הוא "עָם לְבָדָד", שומר על זהותו וייחודו - אז מתקיים בו "יִשְׁכֹּן" ומקובל הוא על אומות העולם, שמכבדים אותו על דבקותו באמונתו ובמורשתו.

וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב - אבל "וּבַגּוֹיִם" - כאשר עם ישראל מאמץ את תרבות הגויים ומבקש להיות כמותם, כי אז "לֹא יִתְחַשָּׁב" - מאבד הוא את חשיבותו בעיניהם, ומפסיד את מעמדו המיוחד בין אומות העולם.

בין על אלה ובין על אלה תבוא אי"ה גאולה שלמה - "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹובְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָים".

הרב אברהם ריבלין, מתוך הספר "עיוני הפטרה"