"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (א, א)

"טוב שם משמן טוב". שמן טוב הוא מי שניתנה לו גדולה מן השמים, כענין הכוהנים, אבל טוב מי שמרויח בעצמו, ע"י יגיעתו, וזה נקרא שם טוב (שפת אמת)

"וראך ושמח בלבו" (ד,יד)

הקב"ה ברא את האדם עם שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, כדי שתהיה הבחירה בידו לבחור בטוב ולקבל שכר על בחירתו. כל חיינו אנחנו שואפים להיות יותר טובים ויותר טובים ועיקר העבודה זה בסביבה הכי הקרובה שלנו שזה הבית. כי דווקא שם מתעוררים ויכוחים, ומחלוקות, וכעסים, ומתחים וצרך הסתכלות חיובית על כולם, על בני זוג, וילדים, והורים, ושאר בני משפחה, ושכנים, וידידים, על כולם. רבונו של עולם, תן לי לב שמרגיש את הצער של השני ושמח בהצלחתו. כמו אהרון הכהן שאפילו שהיה הבכור, שמח בהצלחתו של משה ובזכותו קיבלנו את הפסוק שהפך לסמל העיניים הטובות "וראך, ושמח בלבו".

המשימה של החיים שלנו זה לסגל לעצמנו עין טובה. לא לקנא בשני. לשמוח בהצלחה שלו גם אם לי עצמי יש חסרון בדבר הזה שהשני מצליח בו. אם תשמח, ה' יתן גם לך. זה נסיון כל כך קשה, בואו לא נשקר את עצמנו, לכולנו יש עדיין עין רעה, קשה לנו לראות שהשני מצליח, שהוא מתקדם הרבה יותר מאיתנו.

כמה צריך לבכות לה', ה' מה אני עושה עם העין הרעה שלי, אני כבר לא יכול לקנא יותר, תציל אותי, כבר אין לי כוח לקנאה הזאת, תעזור לי לזכור שאני אגיע אליך לפי הדרך שלי והקצב שאתה קובע לי בלי קשר לשני.

עין רעה לא יכולה לסבול שמישהו אחר מצליח, שלמישהו אחר טוב, ישר פוסלים. אבל שוכחים שהפוסל, במומו פוסל. אם אתה אומר: את זה אני לא יכול לסבול, סימן שיש לך את התכונה הגרועה הזו. אם אתה אומר על מישהו משהו לא טוב, סימן שזה נמצא בך.

אם אתה מסתכל על החבר שלך בחיוך, באהבה, ומעודד אותו, ומשבח אותו, על המקום, אפילו שהוא כזה קצת רע, הרע פתאום מסתלק ממנו, פתאום הוא מחייך אליך, וזאת בעצם עיקר העבודה שלנו פה.

קודם כל תלמד כף זכות על עצמך ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. כי אם אתה לא קיים, אז מי ילמד כף זכות? אם אתה לא שווה, אז בוודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה שבך, מזה תלמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך. אפילו שיש בי עדיין כל מיני מידות רעות, ואנשים אומרים עלי דברים לא טובים, ואני רואה אחרים טובים ומוצלחים ממני, אני לא חושב שאני לא שווה. אם אני מבזה את עצמי אני מבזה את צלם אלוקים, את הנשמה האלוקית שה' נתן בי, אין לי שום רשות לבזות אותה. זכיתי להיות כלי, אפילו בטיפה, במשהו קטן ביותר לאור האלוקי שמשתקף בי, זה כלום? זה דבר אדיר.

אנחנו עצובים , ולא מרוצים, וקיפחו אותנו, ולא קיבלו אותנו, לשני זה לא קרה ולי זה קרה, ומה יהיה איתי, ואיך זה שלשכן הולך מצויין, הוא עבר לבית חדש ואני כל כמה חודשים עובר דירה, אנחנו שוכחים שיש מישהו למעלה שמנהל פה את הכל וכל פעם שאנחנו מתלוננים, וכועסים, ומרגישים מקופחים, זה כאילו אנחנו אומרים להקב"ה:  אתה לא מנהל בסדר את העולם.

"איולת אדם תסלף את דרכו ועל ה' יזעף לבו". אדם יש לו איזה הסתכלות לא נכונה וזה גורם לו שהוא כועס על ה'. אדם כל הזמן מתחנן, כואב לי פה וכואב לי שם וחסר לי זה ואין לי זה. מי אמר שצריך להיות לך? אולי נבראת ככה שבכלל זה לא יהיה לך ? אולי זה יזיק לך ח"ו?

אם אדם מסתכל לצדדים אז תמיד תהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה אז אין לו את זה, ואם יש לו את זה אז אין לו משהו אחר. ואז תמיד יש במי  לקנא. כי תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל הוא יכול להרעיף על אחרים. כשאדם מסתכל על הזמן אל ה', אז הוא יסתכל בעין טובה על כל אדם, כי כולם ילדים של ה'.

עין טובה אפשר ללמוד מהצדיק. מה הצדיק עושה? הוא מגלה את הטוב, מגלה שהמהות של יהודי טובה. גם במשפט קורה אותו דבר. מגיע קצין נוער, מגיעה עובדת סוציאלית, מגיע איזה חבר שמתחיל לרכך את השופט. אני מכיר אותו, הוא עזר לי, הוא איש חסד, מספרים עליו אין ספור סיפורים והשופט מתרכך, הוא רואה דבר חדש.

זאת העין  הטובה שהיא שיא החיבור, כמו שעין רעה זה שיא הפירוד. זאת העין הטובה, וכשיש עין טובה ה' נותן שפע בלי סוף.

עין טובה פירושו שהאדם יכול לאהוב את השני איך שהוא, לשמוח איתו, לדון אותו לכף זכות, לזכור שהוא יצור אלוקי. זאת העין שרואה משהו טוב בכל אדם כי אין דבר כזה שאי אפשר למצוא משהו טוב בשני, זאת עבודה לכל החיים, להעביר את זה הלאה, לבנים, לנכדים, להסתכל בעין טובה על כל אחד.

כשאתה דן מישהו לכף זכות הוא מרגיש את זה בנשמה שלו גם אם לא אמרת לו מילה. וזה עוזר לו להתגבר על הקשיים שלו כי אם אתה מסתכל עליו בצורה חיובית זה מעודד אותו לראות את הטוב שבו ולהאמין בעצמו. ואם אתה גם אומר לו מילה טובה, זה יכול להיות התחלה של שינוי. כי כשאדם שומע שהוא טוב, הוא יתאמץ להוכיח שזה באמת נכון, שהוא באמת כזה.

לכל יהודי ויהודי יש נקודה של יראת שמים מה אין בחבירו, אחד מתפלל יותר טוב, אחד יש לו יותר קדושה, אחד עושה יותר חסד, אחד יותר למדן, וכשאתה מאמין בכולם, נדבק בכולם, מעריץ את כולם, אתה זוכה לקיים מצוות עשה של "ובו תדבק".

צדיקים אמיתיים, יש להם עין טובה על כלל ישראל. כל שמחה של יהודי, זה ממש שמחה של עצמם. כל צער של יהודי, זה הצער שלהם. כמו משה רבינו. בתיה בת פרעה מגיעה לשפת היאור ומגלה שם תיבה עם ילד בוכה. תינוק בן שלושה חודשים בוכה. מה החידוש שהוא בוכה? למה מציינים את זה בכלל, הרי כל ילד קטן בוכה! בפרט כשהוא  כבר כמה שעות בלי אמא שלו! ודאי שהוא יבכה! אלא שמשה בכה על צרות ישראל. מהיום שהוא נולד הוא לא הפסיק לבכות ולהתפלל על עם ישראל. (עשרה מאמרות).

גם אם מישהו מתייחס אלינו בצורה פוגעת, להמשיך להסתכל עליו באופן חיובי, לא מייד להרחיק אותו, לא מייד להתרחק ממנו, וגם אם לפעמים צריך בכל זאת להתרחק ממישהו, זה לא צריך לגרום לנו לחשוב עליו רע, ולדבר עליו רע, להתרחק ממנו בלב, אסור לנו לחשוב שאנחנו יותר טובים מאחרים. כל יהודי, יש בו משהו שאין בחברו. לכל אחד יש את המשבצת האישית שלו בתוך פסיפס הענק שכלל ישראל שותפים בו. לכל אחד יש את הנקודה המיוחדת שלו בה הוא צדיק.

זה מתחיל באנשים הכי קרובים אליך. כמו שיודעים להתחבר לילד עם איזה קושי, כך צריך לדעת להתחבר לבן זוג עם איזה קושי. במקום לראות שהוא לא כזה סימפאטי, הוא לא כזה חכם, הוא לא כזה  שיודע לתת מחמאות, הוא לא כזה מבין, הוא לא כזה מתחשב, הוא לא כזה מקשיב, תראה מה הוא כן.

אדם יכול להתלונן שנים על הבן /בת זוג, לחשוב שאשתו מאד גרועה. או להתלונן על איזה רבה בחיידר, או על השכנים שגזלו לו את השמש, או על ילד שמקצר לו את החיים, והוא בטוח שהצרה היא בגלל הדבר הזה ואחר כך הוא מגיע לאיזו השגה, לאיזו הבנה, הוא קולט שהצרה נמצאת בתוכו. כי אם היה מסתכל אחרת על החיים, אז פתאום הכל היה נראה לו אחרת וזה בכלל לא הבן/ בת זוג, וזה בכלל לא השכן ולא הילדים, זה הכל העיניים שלו, שכשהן טובות, שכשהן מחפשות את הנקודה הטובה בשני, אז כל החיים נראים אחרת. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. תתרכז בנקודה הקטנה שבה אתה רואה טוב אצל השני, ופתאום תראה שאין רע, שהנקודה הקטנה הזאת זאת המציאות שלו, וכל הדברים הרעים שלו זה קשקושים. ככה תעשה עם השני וככה תעשה עם עצמך. זאת התורה שמקרבת המונים לרבינו. כי אין דבר כזה דבר כזה שאדם הוא כולו רע. כל יהודי יש לו נשמה קדושה, אי אפשר להגיד עליו שהוא חילוני, שהוא קשור רק לחול, שאין לו שום קשר עם הקודש

אהבה זה חובה. אהבת חינם, זה מה שיביא לנו את הגאולה. כי עם ישראל זה דבר אחד. אנחנו לא כל כך מרגישים את זה כי תמיד ישארו עוד נשמות שאיתם קשה לנו, קשה לנו לקבל אותם. אבל הקב"ה הוא אבא של כולם, ואין לנו את הפריוילגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים. כי כמה שזה נראה פשוט, זה עדיין מאד קשה. אהבת חברים אצלנו זה עד גבול מסויים, זה בתנאים מסויימים. אבל זה מה שה' רוצה מאיתנו. שנלך בדרכיו. ה' דרכיו חסד, אז גם אני אעשה חסד, ה' אוהב כל יהודי, אז גם רוצה לאהוב כל יהודי. אתה לא יכול להיות דבוק בה' ובאותו זמן לברוח  מבני אדם, להראות להם פנים קשות, למחוק בני אדם מהחיים שלך ולחיות עם זה בשלום לאורך שנים כאילו זה בסדר . כל שרוח הבריות נוחה ממנו, רוח המקום נוחה ממנו. כשם שצריך אדם לצאת ידי חובתו מידי שמים, כך צריך לצאת ידי חובתו מידי אדם. אנחנו אומרים כל בוקר בתפילה "לעולם יהיה אדם ירא שמים". קודם תהיה "אדם", רק אחר כך  "ירא שמים".

התיקון של העולם זה העין הטובה. הגאולה של העולם זה העין הטובה. כשהעיניים טובות אז הכל טוב, אז יש ברכה בחיים, "טוב עין הוא יבורך". כשיש עין טובה ה' נותן שפע בלי סוף.

כיצד נבחר משה מושיענו להיות מנהיג? פעם אחת ברח ממנו גדי, עזב את הצאן והתרחק, ורץ אחריו משה כברת דרך עד שהגיע למקום מים. ראה שעמד הגדי לשתות, הבין שהיה צמא וחיפש מים, ואמר: "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה". הרכיבו על כתפיו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תנהג את צאני ישראל (שמות רבא) . רק אחד כמוך ראוי לרעות את צאני ישראל.

עין טובה היא זאת שתוביל לנו את החיים כך שיהיו לנו חיים טובים ונעימים ושמחים ומאושרים וכל פעם שקורה משהו לא טוב,  אז נבין שזה בעצם נובע מהעין הלא טובה שלנו, שהסתכלנו לא טוב על העניינים. וצריך אז ללכת קצת הצידה, ולהרהר, לחשוב, מה בעצם קרה פה, עד שנגיע למסקנה שהכל תלוי בנו, בעיניים שלנו, ונצליח לעורר את העין הטובה וככה נוכל להתקדם הלאה והלאה עד שיבוא משיח צידקנו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, והוא בזכות העין הטובה שלו זכה למה שזכה.

"ישראל אשר בך אתפאר". עם ישראל הוא העם היחידי שה' יכול להתפאר בו. ה' ברא אותנו עם יצר הרע, וכל נקודה קטנה של כל יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע ה' מתפאר בנקודה הזו. זה הכוח של העין הטובה, שמחפשת את הנקודה הטובה שגנוזה בפנים, בעומק הנשמה של הבן אדם, שאפילו לא רואים את זה, שיכולים לחשוב שהוא לא כל כך חיובי, לא כל כך מוצלח, לא כל כך טוב, אבל אצל הקב"ה הוא טוב, אצל הצדיקים הוא טוב, וגם אנחנו צריכים ללמוד את הדרך הזאת איך ללמד זכות על כולם, איך לאהוב את כולם.

כשאתה לא מוצא בשני שום דבר טוב, תמשיך לחפש עד שבסוף תמצא, כמו משה רבינו שחיפש את נקודת האור של הלבנה החדשה ולא מצא, ובא הקב"ה ועזר לו ואמר: "כזה ראה וקדש". אתה רואה את הנקודה הקטנה הזו שבקושי רואים אותה? כמה שהיא קטנה היא גדולה, היא נפלאה, תקדש אותה כי היא תפרח ותגדל עד שתהפוך לאור גדול. להסתכל בעין טובה על השני, זה הסוד של החיים, כמו בסיפור הבא:

לעצור בזמן

הסיפור שלי התרחש לפני כארבעים שנה . התגוררתי במושב קטן בדרום הארץ ולמדתי בכיתה אחת עם יוחנן (שם בדוי), בנו של רב היישוב. אותו בן היה עילוי אמיתי, חד מחשבה, פיקח וחרוץ בלימודים. השאלה היתה מה המקום השני בכיתה, כי במקום הראשון היה הוא ללא עוררין. יחד עם היותו חרוץ, בקיא ולמדן, הוא היה גם שובב לא קטן. ליוחנן היה חבר שלא למד  בכיתה שלנו וגם לא בבית הספר. הוא היה מבוגר בן שבעים ומשהו, ושמו היה טוביה. לטוביה הייתה משאית טרנטה, שהייתה בעצם אמצעי התובלה היחיד של המושב באותם ימים. הוא היה מביא את מוצרי המכולת, את האוכל לפרות, היה מוביל רהיטים ומוצרים שונים, וגם כשהתקיימה חתונה היו מזמינים את טוביה, שהיה מזיז את כל הבאלגן , שם ספסלים מאחור ומושיב את המוזמנים, וכך היינו נוסעים לחתונה. יוחנן נהג להצטרף לטוביה לנסיעותיו לכל מיני מקומות. אביו התיר  את הדבר, אולי מפני שהבין כי הילד שלו צריך מרחב להרגיע את נפשו הסוערת.

היה זה ביום אחד גשום. לא יודע למה גבר על יוחנן יצר השובבות, הוא נכנס למשאית של טוביה, שהייתה פתוחה ומתניע אותה. לוקח לו כמה ניסיונות עד שהוא מצליח לשלב את ההילוך הראשון עם הקלאצ', דבר שבחן בעיניו החכמות בנסיעותיו עם טוביה, והיידה המשאית נוסעת. הוא מגיע לכיכר המרכזית של המושב, אנחנו ישבנו שם, אולם לא שמנו לב מי נוהג במשאית עד שהוא צעק לנו "תעלו, אני נוסע!" נדהמנו לראות את יוחנן נוהג על המשאית, אבל אם יוחנן קורא לנו לעלות – אנחנו עולים. לא חושבים פעמיים. הוא מתחיל להסתובב סביב הכיכר בערך שלושים פעם, מדי פעם המשאית משתעלת, עוצרת, והוא שוב מתניע ושוב נוסעים. לאחר כחצי שעה של סיבובים במושב היו על המשאית עשרים ילדים. בשלב מסוים יוחנן מצא עצמו עם המשאית מחוץ למושב, ואנו, כמו ילדים חסרי דעת, צוהלים ושמחים 'עד השמים', שרים ורוקדים מאחור ומדי פעם נופלים, כי יוחנן ביצע עצירה לא נכונה או שהמנוע השתתק בגלל קלאצ' לא נכון. היום, במבט לאחור, אני יודע כי היה זה נס גלוי: משאית, ילד בן 12 ועשרים ילדים מאחור. ופתאום החל לרדת גשם זלעפות ויוחנן לא ממש מצא את הכפתור שמניע את המגבים, וייתכן שבכלל לא היו כאלה, ואז הוא החל לנחש את הדרך, והתוצאה הייתה שהמשאית החלה להתנודד ואנו הילדים הקטנים אפילו לא קלטנו באיזו סכנה אנו נמצאים. לפתע ראינו איש עם מטריה מהלך בכביש. "רוצה לעלות?" צעק יוחנן בפעם העשרים ואחת. והאיש סובב את ראשו, הסיט את מטרייתו ובכך גילה את זהותו.

היה זה לא פחות ממנהל בית הספר שלנו... הרב שטיין. שמרוב תדהמתו איבד את שיווי המשקל ונפל לתוך שלולית. הלכנו להתעלף מפחד. יוחנן לא איבד את קור רוחו, הוא זינק מהמשאית אל המנהל השרוע והושיט לו יד כדי להקים אותו, אבל שכח להרים את מעצור היד, והמשאית החלה לנסוע לאטה ללא נהג. יוחנן צעק: "תקפצו מהמשאית", ואנחנו קפצנו בזה אחר זה, וזה על גב זה, כשחלק מאתנו נפצע קלות בקפיצה. מרחוק שמענו את הקולות של התרסקות המשאית. עמדנו שם, עשרים ואחד ילדים ועוד מנהל שכבר עמד על מקומו.

הכעס והתדהמה שלו פינו מקומם לדאגה אמיתית: "אתה בטוח שלא נשארו ילדים על המשאית, כלומר מה שנשאר ממנה, פזורה באלפי חלקים גדולים, קטנים ובינוניים על פני העמק, לשמחתנו לא מצאנו בין השברים איזה ילד או חלק ממנו.

חזרנו יחד עם המנהל שאמר ליוחנן: "אתה מבין שאספר זאת לאביך". יוחנן חמק לביתו ואנחנו לבתינו.

למחרת הוא הגיע לכיתה, וכולנו הקפנו אותו: "בטח חטפת מכות רציניות", אמרנו לו. "דווקא לא חטפתי", אמר יוחנן והפתיע את כולנו. מסתבר שטוביה ביקר אצל אביו כדי לספר לו מה קרה למשאית שלו ומי הוביל אותה לסופה. אביו, שהוא כאמור הרב של היישוב ואדם גדול ששמו ידוע עד היום לכל, הודיע מיד שישלם לטוביה פיצוי מלא. לאחר מכן נכנס טוביה לחדרו של יוחנן, הביט בו ארוכות ואמר: "מה שעשית לא מתאים לך. ציערת אותי ואת אבא שלך. אתה צריך לחזור בתשובה", ויוחנן החל לבכות בכי תמרורים . לאחר שעה של בכי קרא לו אביו לחדרו. יוחנן ידע שכעת יקבל מכות ופחד מכך. אביו אמר לו: "אתה גזלת רכב שלא שלך, זה מעשה חמור, אתה מבין את זה? אתה מבין שסיכנת חיים?" יוחנן הנהן, ואבא שלו אמר: "עשית מעשה חמור מאד, אני כועס עליך! ככה לא מתנהג ילד יהודי שומר מצוות ומחונך. אתה מבטיח לי ששוב לא יקרה דבר כזה?" יוחנן בכה מרות והבטיח שלא יקרה. הוא הלך לישון. הדבר שהטריד אותו היה שלא קיבל מכות. משהו בו האמין שהעונש האמיתי שלו היה שאביו אפילו מנע ממנו את מתת ידו. כעבור שבוע, טוביה הגיע עם משאית חדשה, הרבה יותר משוכללת מזו הראשונה, וכולם הבינו שהוא בסך הכל הרוויח מכל הפרשייה. הסיפור נשכח אט אט מהלב.

עברה שנה וחצי. לקראת סיום כיתה ח' התקיים מבחן גדול שאליו התכוננו כל ילדי הכיתה. היה זה מבחן על דפי גמרא רבים עם רש"י ותוספות ומפרשים, משהו לא פשוט בכלל. ערכנו חזרות, למדנו בחברותות, התאמצנו, דגרנו, אכלנו וישנו גמרא וקמנו עם גמרא. מי שבחן אותנו היה מפקח שהיה תלמיד חכם דגול וידוע, ולצדו כשמשתתף היה רב היישוב. המבחן החל. כל הילדים ידעו את החומר, אך מי שהבריק יותר מכולם היה כמובן יוחנן. משום מה אביו לא הגיב. אפילו שריר לא זז בפניו. לא הבנו מדוע אינו "מפרגן" לבנו שמרווה אותו נחת. נראה היה שהוא אפילו סובל. המבחן הסתיים, ואנו נשלחנו לביתנו לנוח. היה משהו באוויר שהרס את החגיגיות. ההתעלמות של הרב מבנו.

שבוע לאחר מכן נודע לי מה קרה. מסתבר שבלילה שלאחר המבחן קרא הרב לבנו לחדרו ושאל אותו: "הסתכלת עליי במבחן?" "כן", אישר יוחנן. "ומה ראית?" "אתה כעסת", אמר יוחנן. "יש לך מושג מדוע כעסתי?" "ממש לא", כך יוחנן. "ידעתי ממש הכל. אני ציטטתי..." "אני לא חירש", אמר אביו בתקיפות שהפתיעה את יוחנן. "שמעתי ובאמת  יכולתי לרוות הרבה נחת. אבל לא רוויתי. היה לי צער נורא ואיום ממך. יש לך מושג מדוע?" ליוחנן לא היה מושג. "בסבב המבחן בין הילדים היה ילד אחד שונה מכולם שהתקשה בתשובתו. זוכר? "כן", נזכר יוחנן, "אתה מתכוון ליוסי". "נכון. יוסי התקשה וגמגם. במקרה הבטתי בך, ואתה יודע מה ראיתי שם?" יוחנן לא ענה. "ראיתי שם חיוך. לא חיוך רחב, אבל צלו של חיוך ראיתי שם, מעין קורת רוח על מפלתו של חברך. זה כאב לי מאד. אחר כך היה סבב נוסף, ושוב נשאל יוסי שאלה ושוב התרגש ונתקע ובעצם לא ידע דבר, ושוב הבאתי בך וראיתי שם את צל החיוך, ואז לבי נשבר לגמרי. בורא עולם נתן לי ילד ברוך כישרון, אך אין בו רגש יהודי". ואז הושיט הרב את ידו ונתן ליוחנן סטירה אחת בודדת.

יוחנן פרץ בבכי ורץ לחדרו. לאחר יומיים ניגש אליו אביו. "נכון שאתה שואל את עצמך מדוע במעשה החמור לכל הדעות של המשאית לא הענקתי לך סטירה וכעת כן?" יוחנן הנהן שוב. "אומר לך. ילד יכול להיות שובב ככל שיהיה, אבל השובבות מתפוגגת מאליה ותחתיה באה רצינות וישוב הדעת. אבל לא כך מידותיו של אדם. הן אינן חולפות עם הזמן כי אם מתחזקות, וכשהבן שלי מחייך למפלתו של האחר, על כך איני יכול לשתוק. לכן הכיתיך לראשונה בחיי, כדי שתבין שמשהו נורא קרה. כעת אני מצפה ממך שתמצא את הדרך לתקן את העוולה הזו".

ויוחנן אכן תיקן. הוא ניגש אל יוסי, ביקש את סליחתו וקבע אתו חברותא שעמדה ונותרה במשך שנים רבות. יוסי הפך מילד בינוני לבחור מצוין, ולאחר מכן לאברך בן תורה שהתמדתו וכוח הרצון שלו חיפו לגמרי על הכישרונות, שגם הם הלכו והתפתחו עם השנים. שניהם הרוויחו מהחברותא הזו. יוסי את הלמדנות, ויוחנן את המידות הטובות. ומהיכן אני יודע את הסיפור הזה? אני הוא יוסי, הילד חסר הכישרון שגמגמם שם במבחן, והסיפור של יוחנן הוא גם סיפור חיי שאותו הייתי רוצה להנחיל לכלל ישראל.

(חיים ולדר, סיפורים מהחיים 2).

תפילה

רבונו של עולם

רוצה להדגיש כל רגע ורגע שאני בידיים שלך. כל היום. כל יום. לא חשוב איפה אני נמצא ומה אני עושה. אני בידיים של אבא, כמו תינוק רק שהוא רוב הזמן של אמא, כמו תינוק רך שהוא רוב הזמן בידיים של אמא. וכשהוא קצת גדל, הוא כל הזמן רץ אל אמא, מחפש את אמא. וכל פעם שמישהו ישאל אותי בטלפון איפה אתה? אני קודם כל אגיד: בידיים של אבא ורק אחר כך באיזה מקום אני נמצא כי זה יזכיר לי כל פעם מחדש שאני בידיים שלך אבא, שזה המקום הכי בטוח, והכי מוגן, והכי מתוק בעולם.

רבונו של עולם, אם אני אזכור את זה, אז באמת שנגמרו הבעיות שלי בחיים. כי אם אני בידיים שלך אבא, משהו רע יכול לקרות לי? רק טוב, כי אבא שומר עלי, מגן עלי, אוהב אותי כזו אהבה כמו שרק אבא יכול לאהוב את בנו. לכן כל מה שקורה ויקרה כשאני בידיים שלך אבא, זה חייב להיות רק טוב. רבונו של עולם, רוצה להרגיש כל הזמן שאני בידיים של אבא.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי