בס"ד

מס"ת של: "בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהלים נה, טו) מתקבל "תשכם" רמז למעלה הגבוהה של מי שמשכים כדי להתפלל מוקדם בביהכ"נ, ומי שזוכה למעלה העצומה של תפילה בנץ אשריו ואשרי חלקו, בדומה לאברהם אבינו שהשכים והזדרז לעשות את רצון בוראו, כדכתיב: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (בראשית כב, ג), אע"פ שהיה מנוגד להגיון האנושי הפשוט ואף להבטחה המפורשת שקיבל ממנו יתברך: "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם כא, יב).

מתקבל גם "מכתש", רמז לכך שעל האדם לחזור ולהתפלל על כל דבר שוב ושוב כמה שצריך, כדכתיב: "קַוֵּה אֶל ד' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ד'" (תהלים כז, יד), מאחר והתפילה היא לא רק האמצעי להשגת מטרות שונות אלא מהוה תכלית חשובה מאוד בפני עצמה, כפי שניתן ללמוד בין היתר ממשה רבינו שהתפלל 515 תפילות כמנין ואתחנן כדי להיכנס לארץ הקודש, והקב"ה לא מנע ממנו להתפלל אלא רק לפני אותה תפילה שאם היה נושא לשמים היה נענה, שהרי ידוע ש-ד' מתאוה לתפילתם של צדיקים, שהרי הם מכירים אותו יתברך הרבה יותר מעמי הארצות, והרצונות והמטרות שלהם מותאמים לאלו של בוראם, הם יודעים על מה להתפלל ומה לבקש והם מתפללים לא רק על עצמם אלא עבור כל עם ישראל וכל המציאות כולה כדי לתקן ולרומם אותה ככל שניתן.

התפילה עצמה יוצרת קרבה ודבקות בין הבורא לנברא בצורה שגורמת לכל המציאות בתוכם ומסביבם להתעלות והיא כשלעצמה מועילה לאדם לא פחות מכל הדברים עליהם הוא מתפלל, כפי שביטא זאת דוד המלך בלשון קדשו: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (שם עג, כח).

מר"ת מתקבל "אב, בן", רמז לכך שלא רק הברואים אלא גם הבורא ב"ה נמצא בביהכ"נ, אך יש כמה דברים שיכולים לגרום לו לסלק את שכינתו משם כמו דיבורים בזמן חזרת הש"צ וקריאת התורה מחד ומאידך להפוך את כל השהות שם לפעולה עצמתית בעלת תועלת אדירה הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל, וכל זה גם כן רמוז במילה "ברגש":

ב-יטול ל-ד', לרצונו ולחכמתו יתברך ולאמת האלוקית, תוך הקפדה על כל ההלכות החשובות של קדושת ביהכ"נ מתוך יראת שמים, כדי שלא יווצר מצב בו האדם מגיע למקום הקדוש הזה וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.

ר-וחניות מעל הגשמיות, כמילות ברכת מחיה המתים בתפילת העמידה: "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם", היינו ככל שהאדם מצליח להתנתק יותר מהשעבוד לצד הגשמי שקיים בעולם בכלל ובו בפרט זה מאפשר לו להתחבר ולהעצים יותר את הצד הרוחני שבו. איתא במשנה: "החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו ליבם למקום" (ברכות ה, א), כשאחת מהמטרות העיקריות שרצו להשיג בכך היא להגיע להתפשטות הגשמיות שתאפשר להם להתחבר לצד הפנימי-הרוחני-הנשמתי שבהם, וכך להתפלל מהמקום הזך והטהור ביותר שניתן להגיע אליו כראוי למלך מלכי המלכים. ודוגמא נוספת לכך שבביהכ"נ לרוחניות יש מקום הרבה יותר משמעותי ועליון ביחס לגשמיות היא האיסור לאכול ולשתות בו למעט במצבים מיוחדים כמו של אברכים שלומדים בו במשך שעות רבות במהלך היום, ולכן מתירים להם לאכול ולשתות בו כי זהו ביתם לכל דבר לא פחות מהבית בו הם ישנים, כדברי דוד המלך שזכה להגיע לרמה גבוהה מאוד של דבקות בבורא עולם שמהוה דוגמא ומופת לכולנו: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ד' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ד' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז, ד).

ג-דלות וגבורה, כשהאדם מגיע לביהכ"נ כשהוא מכיר בגדולתו וגבורתו של בורא עולם, לימוד התורה והתפילה שלו מגיעים ממקום הרבה יותר עצמתי, עליון וקדוש ביחס לכל מי שמכיר את בוראו פחות ממנו.

ש-מחה. אחת המעלות הנעלות ביותר בעבודת ד' בכלל, ובלימוד התורה, קיום המצוות והתפילה לבורא ב"ה בפרט היא השמחה שמשקפת עד כמה אותו אדם מזהה, מקשר ומשייך את עצמו עם הדבר שהוא שמח בו, כדכתיב: "עִבְדוּ אֶת ד' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (שם ק, ב).