בס"ד

כולם יודעים מה עושים עם הקליפה אחרי שמקלפים את הפרי עליו היא שמרה עד לאותו רגע. על הפרי מברכים, אוכלים אותו, מתקנים אותו והוא אף נהיה חלק מאותו אדם שנבנה ממנו וזה מחיה אותו, ואת הקליפה לעומת זאת זורקים לפח ברוב המצבים על אף חשיבותה, ולא עובר זמן רב עד שהיא מתחילה להפיץ ריח בלתי נסבל שקשה מאוד לשהות בסביבתו.

ניתן לראות שהיחס בין הנשמה לגוף דומה ליחס בין הפרי לקליפה, שבדומה לפרי שהוא העיקר והקליפה היא הטפל כך גם הנשמה הנצחית שממשיכה לחיי הנצח של העוה"ב היא העיקר והגוף שנקבר באדמה הוא הטפל, ולאחר שהנשמה סיימה את תפקידה בעולם הזמני והשפל הזה היא ממשיכה הלאה במסעה האינסופי בעולמות העליונים.

ולו יצויר שיהיה אדם שיעניק חשיבות גדולה יותר לקליפה ביחס לפרי, החברה תראה בזה כתופעה חריגה ותמוהה ביותר, והדבר דומה לאותו אדם שמיחס חשיבות מוגזמת לגוף הגשמי שלו בזמן שהוא מזניח את נשמתו הנצחית על כל צרכיה, רצונותיה ודרישותיה, ואחת הסיבות שזה נראה פחות מוזר בעיני אנשים רבים היא מכח שכיחות התופעה, ההרגל והטבע של האדם.

שהרי אם הגוף מתריע על צורך מסוים, האדם מזנק מיד כדי לספק לו את כל מחסורו ואף נוטה להתלונן על כך: "אני גווע ברעב, היית מאמין? לא אכלתי מהבוקר, איזה צמא אני, אני מאוד עייף, אני חייב לישון, איזה חם היום, מה זה הקור המקפיא הזה? אפשר להדליק פה את המיזוג בבקשה?" וכו'... אך אלו דברים שגם בהמות ובעלי חיים יכולים להרגיש מכח הצד הבהמי שיש לכל יצור חי, אך אסור לנו לשכוח שבשונה מהם נפח ד' בקרב בניו ובנותיו היקרים והאהובים נשמה אלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל והיא הרבה יותר חשובה מהגוף שהרי היא אינסופית ובלתי מוגבלת והגוף הוא סופי ומוגבל והיא זו שבזכותה יזכה אותו אדם לחיי הנצח של העוה"ב, אך אם ימשיך להתעלם ממנה כל חייו לא יזכה לכך כלל וכלל, שהרי לא קיים רכב שיכול לנסוע ולו למרחק קצר ביותר אם לא מספקים לו את הכח לו הוא זקוק כדי לנסוע - דלק, שמן, מים, חשמל או אור השמש, כל שכן הנשמה שצריכה לעשות מרחק אדיר כדי להגיע מהעוה"ז לעוה"ב, וצריך להעניק לה את המזון הרוחני לה היא זקוקה לצורך כך - תורה ומצוות, קרבת אלוקים ויראת שמים, תיקון המידות והתגברות על הנסיונות, התאוות והיצר הרע.

האדם צריך לכבד את הנשמה ואת רצונותיה העליונים והקדושים, ולהעניק לה את החשיבות הראויה בכלל וביחס לגוף החומרי בפרט. אדם שנותן לגוף שלו לשלוט בנשמתו דומה לאדם שבמקום לרכב על החמור נותן לחמור לרכב עליו.

האדם צריך לתת חשיבות מיוחדת ולשים את עיקר הדגש בחייו על אותם דברים בהם הוא נבדל מהבהמה, והנשמה היא הדבר העיקרי ויחד איתה גם יכולת הדיבור, החכמה, הבינה והדעת, ומכאן ניתן להבין את מעלתו הגבוהה והמיוחדת של האדם שזכה ללמוד את התורה הקדושה ולחיות על פיה, שהרי הוא מביא בכך לידי ביטוי את הצדדים העליונים ביותר שבו ומתחבר לבוראו בצורה העליונה והקדושה ביותר שיכולה להיות.

אף אדם לא היה רוצה לחשוב שהסיכום של כל מפעל חייו יהיה משל לאותה קליפה שמושלכת לאשפה בהזדמנות הראשונה ובזאת תם ונשלם כל תפקידה, אלא משל לאותו פרי שנהיה חלק מהאדם שאוכל אותו, וכך למעשה אם הוא ישמור תורה ומצוות, ידבק ב-ד' וילך בדרכו הוא יזכה להתאחד איתו יתברך, ואין לכם מעלה, ברכה ומתנה גדולות יותר מזו הן בעוה"ז והן בעוה"ב, שהרי דוד המלך שהוא הרגל הרביעית במרכבה לא אמר: "ואני קרבת בתים יוקרתיים לי טוב" או "ואני קרבת מכוניות פאר, נשים יפות, אוכל גורמה ותענוגות החיים לי טוב" אלא "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח), ובנו שלמה המלך החכם באדם אמר: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט, עב), וכל מי שישכיל להבין את הדברים האלה ולחיות על פיהם יזכה לא רק לחיי הנצח של העוה"ב אלא יזכה לחיים אמיתיים, מוצלחים, שמחים ומאושרים כבר בעוה"ז, שהרי רק מי שדבוק ב-ד', הולך בדרכו ועושה את רצונו נקרא שהוא חי, כדכתיב: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּ-ד' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), היום דכתיב ולא מחר היינו גם בעוה"ז, ומכאן שאדם שמנותק מבורא עולם ומתורתו הקדושה הוא למעשה מת מהלך כפשוטו גם אם הוא רץ, אוכל, שותה, ישן, צוחק ועובד. האמת היא שיצר הרע עובד עליו, מסמא את עיניו ומקשה עליו לראות את האמת אך הקב"ה נותן לכל אדם את כל הכלים וההזדמנויות להתגבר על יצרו, למצוא את האמת ולדבוק בה.

חשוב לדעת שהחיים שהתורה מדברת עליהם הם לא של 70 או 120 שנים אלא חיים נצחיים ואינסופיים שאף פעם לא נגמרים שאי אפשר לתפוס את מעלתם וגדולתם בשכל האנושי והמוגבל שלנו שרגיל לדברים שמתחילים כאן ונגמרים שם וקשה לו להבין מושגים אינסופיים, אך מי שיבטח ב-ד', יעשה את רצונו, ילמד את תורתו ויקיים את מצוותיו יזכה להצטרף לאותה יחידת עילית מובחרת שתזכה לכך. יהי רצון שכל עם ישראל יזכה לכך ללא יוצא מן הכלל בעה"י.