מצוות השופר בר"ה מוזכרת בבמדבר (כט,א) “ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" את גדרי  התקיעה בשופר למדו חז"ל מהנאמר בתקיעה של יוה"כ ביובל: 'תנו רבנן: מנין שבשופר ת"ל (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה". אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר: "בחדש השביעי", שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי? שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה? ת"ל "והעברת שופר תרועה". ומנין שפשוטה לאחריה? ת"ל "תעבירו שופר". ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? ת"ל "בחדש השביעי" שאין ת"ל בחדש השביעי, ומה ת"ל בחדש השביעי? שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה. ומנין לשלש של שלש שלש? ת"ל "והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם". ומנין ליתן את האמור של זה בזה, ושל זה בזה? ת"ל "שביעי" "שביעי" לגזירה שוה. הא כיצד? שלש שהן תשע' וכו' (ר"ה לג,ב-לד,א). את רוב הלימודים למדו מהפס' שביובל לר"ה. שואל מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה' תשרי 'התשובה הראשית'. עמ' 80-81) שלכאורה היה יותר מתאים ללמוד מר"ה, שהוא כל שנה, ליובל, שהוא פעם בחמישים שנה, ולא להיפך?- וענה שביובל יש שני מוטיבים: קריאה לחופש בעבדים, וקריאה לשוב הביתה, בשדות ששבים לבעליהם המקוריים. וזה בא ללמדנו על ר"ה, שבשופר קוראים לשוב לעצמנו, מהיצה"ר שהוא חיצוני לנו, ולכן נילמד מיובל לר"ה, ללמד זאת. ואולי אפשר להוסף שיובל חל רק כשכל בנ"י על אדמתם (רמב"ם שמיטה י,ח) כך שיובל במהותו מסמל את אחדות בנ"י, שצריך את כל בנ"י יחד בארץ כדי שתחול מצווה זו. עניין אחדות בנ"י הוא גדול מאוד, כמו שנאמר בתנחומא: 'אמר רבי אליעזר הקפר ברבי: גדול כח השלום, שבשעה שישראל עושין חבורה אחת, אפילו עבודה זרה ביניהם אין מידת הדין נוגעת בהם' וכו' (שופטים סימן יח) ניראה שזה משום ש'כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עשוין אגודה אחת' וכו' (במדבר רבה טו,יח) שאחדות בנ"י פועלת לקדושה גדולה, שבכל אחד מישראל ישנה קדושה עליונה (חלק אלוק) וכאשר מתחברים נעשה אחדות עליונה בקדושה. לכן גם אם ח"ו עובדים ע"ז, בכ"ז האחדות מחברת לקב"ה, והיא עליונה מעל הע"ז, ולכן מכרעת לזכות ואין מידת הדין נוגעת בהם, וסופה להביא לתשובה שלמה וגאולה, וזהו 'נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה' (בראשית רבה צח,ב). וכך בר"ה אנו ממליכים את ה' בעולם, ומבקשים חיים טובים, ולכן זה נעשה ע"י חיבור עם כלל בנ"י. ובכלל אי אפשר להמליך את ה' בעולם אלא ע"י כלל בנ"י ולא ע"י היחיד, ולכן יסודו באחדות כלל בנ"י. וכך נעשה קדושה גדולה בעולם והמלכת ה', מעין הנעשה במתן תורה, שגם בו נאמר "...אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט,יג) שאולי נירמז בלשון יובל (ולא בלשון שופר), לרמז על עניין שופר היובל שרומז לאחדות בנ"י (כמו שהיה במתן תורה '"ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד'. רש"י שמות יט,ב) וממנו גם לר"ה, שבהם אנו עושים את העולם בשלמות מעין מעמד מתן תורה, ע"י המלכת ה' על העולם כולו, ע”י אחדות בבנ”י. לכן אולי נאמר לשון יובל, שמרמז על השופר של ר"ה ויוה"כ, שבר"ה אנו נידונים על חיינו וממוננו, וזהו "אם בהמה אם איש לא יחיה" שזה קשור ליובל. אולי ע"פ זה אפשר להבין את מחלוקת רבי וחכמים: 'רבי אומר: על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר' וכו' (יומא פה,ב) שאולי זה תלוי במעלת החיבור בבנ"י, שע"פ זה הכפרה והקדושה. רבי שהיה נשיא, אצלו יש אחדות גדולה בבנ"י, כהיותו הנשיא שמחבר בין כולם יחד (כנציגם) ולכן גם בלי תשובה, אבל לשאר חכמים אין בזה מספיק בכדי לכפר בלי תשובה. אולי אפשר שגם מרומז (ע"ד הדרש) ב'עברות שבין אדם למקום, יום הכפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו' (משנה יומא ח,ט) שבנוסף לפשט, כעין מרמז שיוה"כ מכפר את העברות אבל אם יש עברות שבין אדם לחברו, כך שאין אחדות, אז יוה"כ אינו מכפר, כיון שזהו מקור הכפרה. ואפשר להביא לזה רמז ע"פ דברי היהודי הקדוש מפרשיסחא שאמר על הפס' “וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו,ט) שאם לא תלוה לפני השמיטה אז אם יצעק יהיה לך חטא, מסביר היהודי שביוה"כ השטן שואל מדוע ה' מכפר לבנ"י על כל מה שחטאו (בפרט ע"פ שיטת רבי שמכפר בלי תשובה)? וה' עונה שכמו שבנ"י משמטים את הלוואותיהם בשמיטה, כך הוא מכפר, ומימלא אם לא תלוה כדי שלא תשמט, אז לא יהיה התרוץ הזה, ומימלא נישאר בך חטא ביוה"כ בצעקת השטן. ע"פ דבריו יוצא שיוה"כ מכפר בכח הבין אדן לחברו, ומימלא זהו כדברינו. עוד אפשר שביובל חוזרות הקרקעות לבעליהם המקוריים, כעין חזרה למקור בו חילקו את הארץ. כך שיש בו מעלה של א"י בשלמות חיבורה אלינו (כזמן בו הקרקעות האלו התחברו אלינו, לנחלתינו). ניראה שדרך הקשר הקדוש של חיבורנו לארץ באה בר"ה כפרה לנו, כנגד 'אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון"' (כתובות קיא,א). וגם כח להמלכת ה' בעולם נעשה ע"י א"י 'אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל, כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי" וכתיב התם (דברים לב, מג) "וכפר אדמתו עמו"' (שם), שבא"י יש עניין קדושה של מזבח, שבו מחברים את העולם לה' (קרבנות- מקרבים). ובכלל 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב) כך שבא"י  יש עניין של המלכת ה' (היפך מע"ז) ותשובה וכפרה. כך ביובל אנו מראים שה' הוא מלך העולם, שהכל שלו, והוא הקובע לנו את נחלתינו, שלכן הוא גם קבע שיחזור לבעלים המקוריים ביבול, ובכך ממליכים את ה' בעולם. ויש בזה עניין תשובה, שמשחררים את העבדים שעברו על '“כי לי בנ”י עבדים” ולא עבדים לעבדים' (קידושין כב,ב) שחוזרים מ'חטא' זה, ונעשה ככפרה, ולכן השחרור עבדים הוא בין ר"ה ליוה"כ: 'אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא: מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן, כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן' (ר"ה ח,ב), כעניין של ימי הדין אז (גם החולקים עליו סבורים שמשתחררים ביוה”כ, שהוא כפרה). כך ניראה שגם ר"ה שואב כח להמלכת ה' וכפרה ע"י חיבור לכח א"י ששיאו ביובל, ולכן נילמד שופר ר"ה, שמלמדינו לחזור בתשובה ולהמלכת ה', מיובל. שכך שואבים כח תשובה כפרה והמלכת ה' בעולם, מתשובה והמלכת ה' של הכלל, של א"י (שזה של כלל בנ”י), לתשובה והמלכת ה' של כל יחיד בר"ה, וכולם יחד, לכפרה גמורה והמלכת ה' בשלמות. אולי אפשר שזה רמוז ב'בר"ה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. אמר רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד. אמר רבב"ח א"ר יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת. אמר ר"נ בר יצחק אף אנן נמי תנינא (תהלים לג, טו) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"... היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם' (ר"ה יח,א). 'הכי קאמר היוצר רואה יחד לבם - ואקרא דלעיל מיניה קא מהדר השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר אותם השגיח יחד את לבם' (רש"י) שבר"ה הקב"ה רואה כל אחד ואחד וגם רואה את כולם יחד בסקירה אחת, אולי זהו רמז לעניין של אחדות בנ"י שישנה בר”ה בהקשר של הדין של ר”ה, שאע”פ שדן כל יחיד יש כאן גם עניין של אחדות בנ”י, כיון שמצד האמת תיקון העולם עשה ע”י כלל בנ”י, ולכן יש שני צדדים יחד, הצד של כל מעשהו של יחיד ויחיד, ומצד שני גם מעשיהם של כלל בנ”י. (ובפרט ע"פ דברי מרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' [“נצבים" ב'] שהשכר והעונש בעוה"ז הוא על מעשיהם של כלל בנ"י. אז יוצא שהדין של ר"ה על העוה"ז חל ע"פ מעשיהם של הרבים, שכך היחיד נידון ע”פ חלקו במעשיהם של הכלל... אלא שכמובן זה תלוי על מה נידונים בר"ה [ראה ב'תורת המועדים' את הדעות השונות]). ובפס' שממנו לומדים את הסקירה בר"ה הוא "ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ, היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג,יד-טו) שההשגחה על כל יושבי הארץ, שזה במיוחד בר"ה שה' דן אותנו ולכן מביט למעשינו, בו נאמר שזה על הרבים, ועוד אפשר שזה מרמז על הקשר לא"י, שזהו "הארץ" עם ה' הידיעה, הארץ המיוחדת שהיא א"י, שדרכה כביכול ה' מביט למעשינו, כמה קידשנו את העולם (שבא"י מקום התורה, ולכן מכאן שורש תיקון העולם כולו). ועוד 'אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם, והכתיב (ירמיהו ב, כב) "נכתם עונך לפני"? אלא אע"ג שנחתם נקרע? שנאמר (דברים ד, ז) "כה' אלקינו בכל קראנו אליו". והכתיב (ישעיהו נה, ו) "דרשו ה' בהמצאו"? התם ביחיד הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ' (ר"ה שם) 'ויחיד אימת - מצוי לו דכתיב בהמצאו' (רש”י). שהקריאה לה' משתנה בין היחיד לציבור, אולם בעשי"ת זה דומה, כך שאפשר שאז נחשבים כולם כאחד, כרבים, ולכן אז גם היחיד נעשה כציבור. והנה לפני הפס' בדברים, מופיע "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד,ה) כך שמקושר גם לא"י, כיון שבה "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב) כך שבה (וממנה) ה' “בהמצאו".