"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" וגו' (שמות לה,א-ב). 'כתיב "הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם ה׳ את פועלי האון שלום על ישראל" (תהלים קכה ד׳:ה׳), ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה שנקרא טוב, ומטיב לעבדיו הטובים והישרים, שהרי ישראל חטאו במדבר על עסק ערב רב שעלה עמהם ממצרים, שנאמר "ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שמות ל״ב:כ״ב), מהו ברע? אמר לו: יודע אתה כי ערב רב שעלו עם ישראל הדיחום וגרמו להם לעשות אלהי זהב, אבל ישראל היו ישרים בלבותם, והטיב להם הקב״ה והקדים צרי למכתם, וצוה את משה להזהירם על עשיית המשכן וכל כליו, לכפר על מעשה העגל, "תבוא ועשו לי מקדש" (שם כ״ה:ח׳), ויכפר על "קום עשה לנו אלהים" (שם ל״ב:א׳). תבוא קהלת משה רבינו, דכתיב "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", ויכפר על קהלת אהרן, שנאמר "ויקהל העם על אהרן" (שם). תבוא אמירת משה רבינו, שנאמר "ויאמר אליהם" משה, ויכפר על אמירת אהרן, דכתיב "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים" (שם). תבוא "אלה הדברים", ויכפר על "אלה אלהיך ישראל" (שם שם ד׳). תבוא נתינת זהב התנופה, ותהיה כפרה על נתינת זהב העגל. לכך נאמר "הטיבה ה׳ לטובים ולישרים בלבותם", אלו נדיבי לב, שנאמר "כל נדיב לב הביאו חח ונזם" (שמות ל״ה:כ״ב). "והמטים עקלקלותם", אלו שהטו עקלקלות לעשות אלהי זהב, "יוליכם ה׳ את פועלי האון שלום על ישראל", זו ברכה, שנאמר "מלאו ידכם היום לה׳ כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה" (שם ל״ב:כ״ט). ד״א: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", הוצרכה פרשה זו להיות בקהלה להקהילם ולהזהירם על השבת ולצוותם על הכנת המשכן' וכו' (לקח טוב). המדרש מביא שהמשכן הוא כפרה לחטא העגל ומביאים מקבילות בין הציווי כאן למעשה העגל; אמנם לכאורה הרי כאן זה פתיחה לשבת ולא לעגל, כמו שמובא מיד הציווי על שבת; אלא שלמדו שיש קשר בין שבת והמשכן, שנאמר כאן על השבת כדי שלא יעשו את המשכן בשבת: '"ויקהל משה" וגו'. למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר "ועשו לי מקדש" (שמות כה) שומע אני בין בחול בין שבת. ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת", בשאר כל מלאכות חוץ ממלאכת המשכן. או אינו אף במלאכת המשכן, ומה אני מקייים "ועשו לי מקדש", בשאר כל הימים, חוץ מן השבת. או אף בשבת, והדין נותן. ומה עבודה שאינה באה אלא מכח המכשירין, הרי היא דוחה שבת. מכשירי עבודה שאין באה אלא מכחן אינו דין שידחו את השבת. כגון שנטל קרנו של מזבח או שנפגמה הסכין, שומע אני יתקנם בשבת. תלמוד לומר "ויקהל משה" וגו'. בחול ולא בשבת' (מכילתא על הפס'). לכן יש קשר כאן כהתחלה לעניין המשכן, ולכן למדים מכאן כחלק מעניין המשכן (וכן הובא בהמשך, בדרשה שאחריו, שמלמד על השבת והמשכן); או כמו שפרש הראב"ע שזה מדבר על המשכן: 'ופירוש "אלה הדברים" – המשכן וכליו לעשות, על כן כתוב: "לעשות אותם". והנה הטעם, שהשם צוהו שתעשו מה שאמר לכם' (ראב"ע בפס'). בפס' מדבר על הקהלה ומתחיל בשבת ולכן למדו מכאן על עניין ההקהלה בשבת: '"ויקהל משה". רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה "ויקהל" אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות, ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו: משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר "ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל". וכן דוד הוא אומר "בשרתי צדק בקהל רב", וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד? והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה? אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם' (ילקו"ש; רמז ת"ח). ממילא נראה שכמו שלמדו על מה שנאמר כאן שזה מקביל לנאמר בחטא העגל, אז זה חל גם על שבת. בנוסף, גם מעצם זה שמתחיל בשבת ובו נרמז אז סימן שקשור גם לשבת; ובפרט שלמדו על חיבור ביניהם, שמלאכות שבת נלמד מהמשכן: 'הא דתנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי? אמר להו ר' חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן' (שבת מט,ב). 'כנגד עבודות המשכן - אותן המנויות שם בפרק כלל גדול היו צריכין למשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה' (רש"י). לכן נראה שיש חיבור ביניהם, שכמו שהמשכן הוא כפרה לעגל, כך גם בשבת יש מעלה של כפרה לעגל (וזה נרמז שאומר 'אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי', היפך מהעגל שפנו לאלהים אחרים). שזה משום שבשבת יש כח של כפרה על ע"ז: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו' (שבת קיח,ב); לכן יש בזה גם כפרה לעגל שהיה ע"ז. לכן גם מובן ההמשך בגמ': 'אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט", וכתיב בתריה "ויבא עמלק". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שם). שנאמר שבזכות השבת מביאים את הגאולה, והרי במתן תורה היה גילוי של הגאולה (שעלו לדרגה לא ישלטו בנו האומות או שלא נמות), אלא שחטאו בעגל ופגמו בכך (ע"ז ה,א), לכן השבת שמביאה את הגאולה זה בעצם תיקון לעגל וחזרה לדרגה של מתן תורה בשלמות (וזהו גם שנאמר שאילו שמרו שבת ראשונה לא היו שולטים בנו אומה ולשון, שזהו גילוי של גאולה שיש בכח השבת). לכן זה קשור לעניין של הקהלת הציבור בשבת ללמוד תורה, שבשבת יש מהות של גילוי תורה ('כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים. ואחר ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך". לפי שאין לו מנוחה לקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד, שנאמר (ישעיהו סו, ב): "ואת כל אלה ידי עשתה" וגו' "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"' וכו' [תנא דבי אליהו רבה, א]). שזהו כגילוי של כח מתן תורה, ולכן יש בשבת ובפרט בלימוד תורה בשבת משום תיקון לעגל שקלקל את גילוי מתן תורה. אולי גם נרמז כאן על מלאכות השבת: 'והתניא, רבי אומר: "דברים", "הדברים", "אלה הדברים", אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני' (שבת צז,ב). שרמוז על ל"ט מלאכות שנאמרו בסיני, שלכן בפסוקים קודם נאמר על משה בעלייתו השלישית לסיני והורדת התורה, כרמז שהל"ט מלאכות נאמרו בסיני, וזה ל"ט כנגד 'טל' שהתגלה במתן תורה: 'ואריב"ל: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר (שיר השירים ה, ו) "נפשי יצאה בדברו". ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהלים סח, י) "גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה"' (שבת פח,ב). (וכמו שבדברות גנוזה כל התורה [יר' שקלים ו,א], כך גם בדומה שבת היא כנגד כל התורה ['בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה' וכו'. יר' נדרים ג,ט], כך שדומה שקשור לכל התורה). שכך כרמז כמו שבמתן תורה נעשה כתחיית המתים, וכן גם היה במתן תורה ביטול למוות (ע"ז ה,א), כך מרומז בשבת שהיא מתקנת את כל העולם (שהשביתה מהמלאכות כנגד הבריאה, שה' שבת ממלאכה בשבת) עד התיקון השלם שבגאולה השלמה, ולכן זה כולל תיקון לעגל שפגם בגילוי התיקון השלם שהיה במתן תורה, ולכן נרמז ב'טל' מלאכות כעין רמז לטל של תחיית המתים שלעתיד ושהתגלה במתן תורה.