"ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבדת הקדש לעשת אתה והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" (שמות לו,ג). '"והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר". מאי "בבקר בבקר”? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר; מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן' (יומא עה,א). 'שירדו להן אבנים טובות – הביאו נדבה ממה שמוצאין בבקר בבקר כשיוצאין ללקוט את המן, שנאמר "וילקטו אותו בבקר בבקר"' (רש"י). בפשטות ירדו להם עם המן אבנים טובות ומרגליות כדי שיוכלו לתרום אותם להקמת המשכן. אולם אולי אפשר שזה בא להם כדי שיעשירו, שכך יוכלו ללמוד בלי דאגות; שאמנם לא היו צריכים להיות להם דאגות כיון שיש להם מזון ניסי, ומי באר ניסית, ובגדיהם לא בלו, אלא שבכ"ז כדי שלא תהיה להם שום דאגה ואפילו קלה הם גם קיבלו ממון רב, וכך היו נינוחים ויכולים ללמוד תורה בנחת ללא חשש קל. לכן זה ירד יחד עם המן (ולא בזמנים אחרים) כרמז שקשור כעין המן, שנאמר עליו: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן; ושניים להם אוכלי תרומה' (מכילתא; שמות טז,ד). שניתן כדי שיוכלו ללמוד בלא דבר שמעכב (אולי נרמז: "ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל", כרמז שהאבנים הטובות שירדו להם עם המן, שכך יכלו ללמוד ולדרוש את התורה, יש דוגמתם גם בהמשך, ב'אוכלי תרומה', לכן מרמז שזהו "התרומה"). לכן גם מה שקיבלו זה אבנים טובות ומרגליות, ולא כסף או זהב, כדי לרמז על הקשר לתורה, כעין הלוחות שהיו עשויות מאבן יקרה ('סנפירינון'. ויק”ר לב,ב [וכן התעשרו כעין משה שהתעשר בעקבות אבני הלוחות]); והתורה ירדה משמים ולכן גם האבנים הטובות ירדו משמים, יחד עם המן שקשור ללימוד תורה. מהאבנים האלו הביאו להקמת המשכן, שמרכזו זהו קה"ק בו הארון עם הלוחות, שהאבנים כדימוי וקשורים להם, ולכן ראוי שינתן מהם להקמת המשכן. כמו”כ המשכן הוא לעבודת ה', לכן ראוי לתת מהאבנים הטובות שירדו להקמת המשכן כביטוי שמודעים לכך שהן ניתנו בשביל עבודת ה'. אולי זה גם ירד יחד עם המן כרמז שנתינת האבנים היקרות משמים זה רק במדבר כמו שקיבלו בו את המן, אבל כשיבואו לא”י יהיה עליהם ללכת לעבוד כדי להתפרנס ולא ללמוד כל היום (כמו שהמן פסק מלירד בא”י); כמו שנאמר ע"י ר"י (שעליו אמר רשב"י את דבריו, שמכאן, מדבריו, נלמד שהתורה נתנה לידרש לאוכלי המן): 'ר' יהושע אומר: שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתים בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה' (מכילתא שם). אולי רמז לזה בפס' שנאמר שהביאו "לעשת אתה”, כרמז לנאמר עשיה: "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה" (דברים טו,יח); '"וברכך ה' אלקיך”. יכול אפילו עומד ובטל? תלמוד לומר: "בכל אשר תעשה”' (ספרי). ומבורר יותר במדרש תהלים: 'דבר אחר: זהו שאמר הכתוב (דברים ב ז) "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידיך”. רבי אליעזר בן יעקב אומר: "כי ברכך”, יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר "בכל מעשה ידיך”, אם עשה הרי הוא מתברך, ואם לאו אינו מתברך' (שוח"ט, כג). המלאכה היא לא רק משום הצורך להתפרנס, אלא יש בה מעלה; בא"י יש מצוות ישוב א"י שהיא מצווה חשובה ביותר שכל אחד שעובד בארץ מקיים בזה את המצווה החשובה הזו (שגורמת לישיבה בארץ, וישיבת א"י שקולה כנגד כל התורה: 'ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה' [ספרי, “ראה”, פ]). ואף בעצם המלאכה יש מעלה גדולה ביותר: 'אהוב את המלאכה. חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה. והלא דברים ק"ו ומה אם הקב"ה שלו עולם ומלואו לא ברא אותו אלא בדבר, שנאמר (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו", והוא כתיב שעשה מלאכה, שנאמר (בראשית ב, ב): "מלאכתו אשר עשה", בני אדם על אחת כמה וכמה … ועוד היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה שכשם שנצטוו ישראל על (התורה) [והשבת] כך נצטוו על המלאכה, שנאמר (שמות כ, ח): "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" … רבי יוסי אומר: גדולה היא מלאכה שלא (שרת) [שרתה] שכינה על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר (שם כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"' (אבות דר"נ; נוסח ב, כא). כך נרמז כאן בהקשר למן שמגלה על תורה, ובנתינה למלאכת המשכן שהוא (המשכן) בא להשרות שכינה, וכן הוא כנגד בריאת העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב), שזה רומז על מעלת המלאכה שהביאו חז”ל, שה' עשה מלאכה בבריאה (והמשכן כנגד בריאת העולם), והיא כנגד התורה (כעין הגילוי שבמן), והיא מביאה להשראת שכינה (במשכן). כך בעבודה שנעשה מתוך כוונה לשם ה' יש מצוה חשובה, כעין "למלאכת עבדת הקדש". ובזה מעלה את כל העולם לקדושה, שזה נרמז כאן ב"תרומה" שמרים את העולם הגשמי לקדושה.