פרשת השבוע - ויחי
"וַיְחִי יַעֲקֹב.." (בראשית מז, מח)
ציר המרכזי בפרשתנו פרשת ויחי, סובב סביב ימיו האחרונים של יעקב
אבינו, פטירתו ופרשת קבורתו. למרות זאת, באופן פרדוקסלי, שמה של הפרשה מבטא חיים -
פרשת ויחי.
פעם נוספת שאנו נתקלים ב"סתירה" מעין זו היא בפרשת
"חיי שרה". פרשה הפותחת והעוסקת דווקא בקבורתה של שרה אמנו.
אין זה מקרה, אלא ברור שחז"ל מבטאים כאן בעומק ובעוצמה את
תוכנו הרעיוני של מאמר חז"ל (ירושלמי ברכות טו, ב): "צדיקים במיתתן קרויים
חיים", וכך אכן כותב השל"ה הקדוש: "יש בו רמז שיש לומר לא
מת, כמו שאמרו (ברכות יח, א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים
לעולם".
סיפור בחז"ל ממחיש רעיון זה (בבא בתרא יא, א): "תנו רבנן: מעשה במונבז
המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו
לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם? אמר להם: אבותי גנזו למטה ואני
גנזתי למעלה... אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות...
אבותי גנזו ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות... אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי
לעצמי... אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא".
מונבז המלך (מלך בסוף ימי בית שני, שהתגייר והקפיד לקיים מצוות)
חילק מאוצרות המלך לאנשים עניים בזמן שהיה בצורת בארץ, ובכך גרם לכעסם של בני
משפחתו כלפיו. טענתם הייתה שהוא ''מבזבז'' את ממון המלוכה, בעוד שאבותיו הוסיפו
(גנזו) לאוצרות המלך.
מונבז המלך ''לא התבלבל'' וענה לבני משפחתו בגאון ובגאווה על
טענתם. הוא היה שלם עם עצמו, והיה בטוח שעושה את המעשה הנכון. למרות ש''בזבז'' את
אוצרות המלך, ראה בכך זכות גדולה לעזור לחלשים, לסייע לנדכאים, ולתת לעניים. הוא
ביסס את טענתו, והשווה בין מעשה ''חומרי'' לבין מעשה שיש לו משמעות רוחנית וערכית
גדולה מאוד.
בעיניים הכלכליות של משפחת המלוכה, הרי מונבז הוא בזבזן קל דעת.
כולם אספו, גנזו ושמרו, והנה בא הוא ומבזבז את כל האוצרות. אבל מונבז מעמידם על כך
שהאמת הפוכה לחלוטין. מה שנדמה בעיניהם כבזבוז זוהי השמירה האמיתית. הנצחית,
הקיימת לעד, ואילו מה שלדעתם היא שמירה וגניזה, למעשה זה בזבוז חסר תועלת, כי מה
מכל זה נשאר לנצח?
מהו המסר? אדם ''מגיע לשמים'' עם ה''חבילה'' שארז במשך חיו. אין
הכוונה לחבילת הדולרים הטמונים בחשבון הבנק שלו, גם לא מדובר על נכסים שאגר בחייו,
נכסים ניידים ונכסי דלא ניידי. הכוונה למעשים הטובים שעשה, לעזרה שנתן לאחרים,
לכתף התומכת שלו בנדכאים וכן הלאה. זו אמורה להיות השאיפה שלנו במשך החיים, האתגר
המתמשך בכל שנותינו ותקופות חיינו בעולם הזה. אחרים יכולים לגנוז עוד ועוד אוצרות,
אך אנו נשאף לגנוז ''אוצרות נפשות'', "דברים שעושים פירות", נכסים
השמורים ''לעצמנו'' ושמורים עמנו ''לחיי העולם הבא''.
אנו אומרים: "וחיי עולם נטע בתוכנו". ה"שפת
אמת" כותב על כך דבר מדהים (קדושים, תרמ"ה): "וחיי עולם נטע בתוכנו
כלפי מה שנאמר (בראשית ג, כב): 'פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל
וָחַי לְעֹלָם' - והתורה היא הגן עדן ועץ החיים".
לדבריו, אדם הראשון אמנם גורש מגן עדן "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ
וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". אך הקב"ה משאיר
לכל אחד ואחד מאיתנו את האפשרות להידבק באותו עץ החיים שנטוע בגן העדן שסביבנו -
בתורה, במצוות ובמעשים טובים, ואלו הם חיי העולם שנטע הקב"ה בתוכנו.
הצדיקים במיתתן הם חיים, לפי ששמם, זכרם ומעשיהם קיימים לעולם. אם
רק נרצה, נוכל לחיות - ישנו עץ חיים שריבונו של עולם רוצה שנאכל ממנו. הוא מצוי
באותו גן עדן המקיף כל אחד ואחד מתוכנו - כל המעשים הגדולים שנותנים את פירותיהם
ופירי פירות לדורות, הם מעשים נצחיים, ובכך נמשכים החיים של עושיהם וקיימים לעד.
הרב יחזקאל יעקבסון, מהאתר: "ישיבת שעלבים" - http://shaalvim.co.il/
הרב רפי זברגר, מהאתר: פורטל הדף היומי - https://daf-yomi.com/ (לעילוי נשמת שולמית ב''ר יעקב)
