"כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחתיהם יצאו מן התבה" (בראשית ח,יט). 'ר' יודה בר פזי ר' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק: נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה. מ"ט? (בראשית ו) "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך", וביציאתו הותרה לו תשמיש המיטה, מ"ט? (בראשית ח) "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך”. א"ר חייה בר בא: "למשפחותיהם יצאו מן התיבה", ע"י ששימרו יחסיהן זכו להנצל מן התיבה; תדע לך שהוא כן, דתנינן: חם כלב ועורב קילקלו מעשיהן, חם יצא מפוחם, כלב יצא מפורסם בתשמישו, עורב יצא משונה מן הבריות. א"ר אבון כתיב (איוב ל) "בחסר ובכפן גלמוד", בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה. א"ר לוי: כתיב (בראשית מא) "וליוסף ילד שני בנים", אימתי? "בטרם תבוא שנת הרעב"' (יר' תענית א,ו). 'ששימרו יחוסיהן – זרעם, שלא שימשו בתיבה' (פני משה). מההקשר בו נאמר על הזכות של החיות להנצל בתיבה, משמע שגם אצלם מדובר על שלא עשו תשמיש בתיבה, שזהו כל ההקשר בסוגיא כאן; ובפרט שמביאים ראיה לכך מזה שמי ששימש נענש. אלא שהלשון 'ששימרו יחסיהן' קצת קשה, מה הכוונה ששימרו על הייחוס שלהם? הפ"מ הסביר שיחוסיהן הכוונה לזרעם, שהוא מיוחס אחריהם; וקצת דחוק כיון שיכל לומר בפשטות 'זרעם' (וכן אין ממש יחוס בחיות בין אב ובנו). אולי 'יחסיהן' הכוונה ליחסי אישות, אלא שזה קצת דחוק לומר יחסי אישות בבעלי חיים, שהיה יותר פשוט לומר 'תשמיש' כמו שנאמר קודם על האדם (ובהמשך על הכלב). לכן יותר נראה כמו שפרש הקרבן העדה: 'ע"י ששימרו יחוסיהן – שלא נזדקקו לשאינן מינן, והיינו "למשפחותיהם" בשכר משפחותיהם ששמרו. תדע לך שהוא כן – דקפיד קרא אף על בעלי החיים. קילקלו מעשיהן – ששימשו בתיבה' וכו'. אלא שגם בזה קצת דחוק ההסבר שהביאו ראיה מהעונש לחיות, שגם עליהם היתה הקפדה שהיה אסור להם לשמש בתיבה, שהרי זה לא מוכיח על השכר ששמרו על ייחוס משפחותיהם? אלא שהכוונה (לק"ע) שמה שאומר היר' 'תדע לך שהוא כן' לא נאמר כראיה על הקודם לו, שלא התערבבו, אלא על שלפניו, שנאסר לנח תשמיש, שלזה מוסיף שאף לחיות נאסרו ומביא לזה ראיה מאותם שלושה (שזהו ראיה לאיסור שהיה לאדם [כמתגלה בחם] ולחיות [כמתגלה בכלב ובעורב]). הדרשה ביר' דומה לדרשה בגמ' על הפס' הזה: '(בראשית ח, יט) "למשפחותיהם יצאו מן התיבה", א"ר יוחנן: למשפחותם ולא הם' (סנהדרין קח,ב). 'למשפחותיהם יצאו מן התיבה – אלמא כל חד וחד בפני עצמו היה ולא היו אוכלין כולם באבוס אחד, אלא משפחות [משפחות] היו שרויין' (רש”י). הרי שגם בזה דרשו על ההפרדה בין המשפחות. וכן משמע ברש"י על הפס': '"למשפחתיהם" - קבלו עליהם על מנת לידבק במינן'. וכן בתנחומא: 'ראה מה כתיב ביציאתן מן התיבה: "כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותם יצאו מן התיבה”. וכי יש משפחה בבהמה? אלא ממשפחה שלא נדבקה למין אחר, לכך יחסן הכתוב הם ובני נח' וכו' (תנחומא "נח" סימן יב). ממילא כך גם משמע שהתכוון היר' ששמרו על הייחוס שלהם. שזה דבר חשוב כיון שעל זה בא חורבן לכל החיות ('(בראשית ו, יב) "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", א"ר יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל' [סנהדרין קח,א]), ואותם החיות שניצלו בתיבה לא היו בחטא זה: 'אמר רבי אחוה ב"ר זעירא: אף בני נח שנכנסו בתיבה והבהמה והחיה ועופות כולן צדיקים היו, לפי שדור המבול "השחית כל בשר את דרכו על הארץ" כתיב בהן, שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל, לפיכך כתיב בהן: "הנני משחיתם את הארץ” (שם, ה). וכך מפורש בתנחומא הישן: 'ד"א, “ויזכור אלקים את נח”. אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה? אלא יתברך שמו של הקב"ה שאינו מקפח שכר כל בריה, אפילו עכבר היה משמר משפחתו, ולא נתערב במין אחר, כדי ליטול שכר. וכל אנשי דור המבול ערבבו משפחותיהם, שנאמר "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה" (בראשית ו יב), לפיכך כשם שפרע מן האדם שחטאו, כך פרע מן הבהמה והחיה והעוף, ומנין שנפרע מהם, שנאמר "ויאמר ה' אמחה" וגו' (שם ו ז). וכל כך למה? ללמדך שאף הם ערבו משפחותיהם, והיו הולכין על מין שאינו שלהן, כל מין ומין על מין שאינו שלו. וקרא הקב"ה לנח ויאמר לו בחר לך בהמה וחיה ועוף [מאותן] שלא ערבבו את משפחותיהן, שנאמר "מכל הבהמה הטהורה" (שם ז ב), טהורה כשם שנבראת; וכיון שיצאו מן התבה העיד עליהן הקב"ה שלא ערבבו משפחותם, שנא' "למשפחותיהם יצאו" (שם ח יט), לפיכך נזכר להם הקב"ה עם נח, שנא' "ויזכר אלקים את נח"' (תנחומא [בובר], "נח", סימן יא). הרי שגם כאן מפורש שזה חלק מהתיקון של חטא דור המבול, וש"למשפחותיהם" מגלה שלא ערבבו במשפחות אחרות, ובזה זכו להינצל מהמבול. אלא שצריך להבין איך זה קשור לתשמיש ששימשו העורב וכו' בתיבה? אלא שנאסר להם תשמיש בתיבה כיון שהיה בזה תיקון לחטא שהיו פרוצים בערווה בדור המבול, לכן נלקחו אותם שלא חטאו והודגש בהם ההתרחקות מהפריצות שלכן אפילו תשמיש היה אסור בתיבה; אמנם זה לא כמו ערבובו במין אחר, ולכן אותם ששימשו נענשו אבל לא מתו כדור המבול, אלא זכו להינצל כיון שלא חטאו בערבוב בין המשפחות. ממילא מאותם שנענשו יש ראיה שהיה כאן תיקון בהקשר לתשמיש – שלכן נענשו, אבל אין העיקר באיסור בעצם התשמיש כיון שעדיין זכו להינצל על אף שחטאו בזה, אלא הדבר העיקרי והחמור הוא להיות דבקים רק במשפחותיהם, שאת זה כן שמרו, ולכן בזכות זה ניצלו בתיבה.