מובא על שריפת התלמוד בצרפת, שעשו שאלת חלום וענו להם שזה גזרה משמים ורמזו בפס' "וזאת חקת התורה" (במדבר יט,ב), שתרגמו: 'דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא' (אונקלוס), כמו שמובא בשיבולי לקט: 'ועל שאנו עסוקין בהלכות תענית ובענין שריפת התורה כתבנו זה לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלקינו בשנת חמשת אלפים וב' שנים לבריאת עולם, ביום ששי פרשת "וזאת חקת התורה", כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו לשמע אוזן. וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם: ודא גזירת אוריתא, ופירושו ביום ו' "זאת חקת התורה" היא הגזירה. ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום ששי של פרשת "זאת חקת התורה", ולא קבעוהו לימי החודש, תהא אפרה עלינו לכפרה (כאשה) [כעולה] על מוקדה וערבה לבני יהודה כמנחתה הקריבה כהילכתה' וכו' (שבלי הלקט, רסג). זה היה כמעט שנה אחרי הויכוח של ר' יחיאל מפריס עם המומר דונין (שהיה ביום שני של שבוע פרשת "בלק"). על שריפת התלמוד הביאו את המדרש: 'לא הניח המקום לשרוף ספרים קדושים עד ששרפו ישראל תחלה, שכן כתיב "ויהי כקרא יהודי שלש דלתות" וגו׳ "והשלך אל האש" (ירמיה ל״ו כ״ג)' (מדרש תדשא, כ), ואמרו שכך שריפת התלמוד הייתה גזרה משמים בעקבות שארבעים ימים קודם שרפו את ספרי הרמב"ם. אולי אפשר להוסיף כרמזים שתחילת פרשת פרה אדומה זה "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר" (במדבר יט,א), שמוזכר אהרן ומשה שהיו שני הפכים – שמשה היה כעין מייצג את ה' לבנ"י, ואהרן היה כעין מייצג בנ"י לפני ה', כרמז שזה מתייחס ליחס בין שני ת"ח שחולקים, כעין כמו שהיה הויכוח בין אותם חכמים לרמב"ם שלכן שרפו את ספריו; שאת הויכוח יש לעשות בדיבור ובכבוד ("לאמר" שזו אמירה רכה, שאע"פ שמתווכחים בתוקף יש לנהוג כבוד כעין שמדברים ברכות בשל כבודם; וכן לאחר הויכוח יש להשלים ולא להישאר בריב, אלא לבטל את התוקף והמלחמה שביניהם ולהשאיר רק רכות) שצריך להבין שכל אחד מציג את דבר ה' שמתגלה דרכו (""וידבר ה'"). (אמנם זה דווקא בת"ח, ולא במקרה של כופרים או רשעים, שזה נרמז ב"תמימה אשר אין בה מום", שאם יש בו מום, שאינו תמים עם ה' אלא מבטא כפירה – "אשר לא עלה עליה על" שאין עליו עול תורה, אז אין להחזיק את דבריו). אולי פרה אדומה היא כפרה לעגל (במדבר רבה יט,ח), והעגל נעשה בזמן מתן תורה ע"י הערב רב (תנחומא "כי תשא" סימן כא), שזה רמז על שחלקו על הרמב"ם בשל שהכניס לתורה פילוסופיה מהגוים (וכך נשברו הלוחות בעקבות העגל שנעשה בשל הגוים, כמו שנשרפו ספרי הרמב"ם  בשל פילוסופית הגוים, וכן נשרפו ספרי התלמוד כתוצאה בעקבות כך). הויכוח בין ר"א מפריס למומר (שאז לא הצליח המומר לשכנע נגד היהדות ולהזיק) היה ביום שני של פרשת בלק, נראה שבפרשת בלק מובא שבלעם ניסה שלוש פעמים להזיק לישראל כשהפעם השניה היה ע"י כישוף, ואמר בלעם: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א'ל" (במדבר כג,כג), ' ... על כן אמר לו: אין נחש ביעקב להרע או להטיב להם, ולא קסם בישראל מזיק או מועיל, כי בכל עת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א'ל בהם, כי מפי עליון תצא להם הרעות והטוב. לומר כי חלק ה' עמו אינם בממשלת שרים וכוכבי השמים וכסיליהם שיזיק להם אדם בקסם ונחש כגוים, וזה כאשר אמר משה (דברים ד יט כ) "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה"' וכו' (רמב"ן). שבלעם אמר שאינו יכול להזיק כיון שאי אפשר להזיק לישראל, אלא רק מה' יוצא הרעות והטובות, שכך בויכוח שהיה בין ר"א מפריס למומר לא יכל המומר להזיק לישראל אע"פ שניסה; אולם לאחר כשנה כיון שחטאו ישראל שאז חל בהם מה ה' הודיע מה פועל בעולם ("מה פעל א'ל") שע"י ששורפים את התורה אז גורמים שהגוים ישרפו את התורה, שרק כך הגוים מזיקים לנו, שכך היה שאז נעשה שריפת התלמוד בשל שריפת ספרי הרמב"ם. ואולי רמז "נחש" רומז לנחש [החיה], שהוא מזיק בארס שהוא נחשב בשריפה "הנחשים השרפים" (במדבר כא,ו), '"את הנחשים השרפים" - (במ"ר) ששורפים את האדם בארס שיניהם' (רש"י), כרמז ששריפת הספרים בא בעקבות השריפה שהייתה קשורה בפיהם, בויכוח נגד הרמב"ם. והפס' של "הנחשים השרפים" שהזיקו לישראל נאמר בפרשת חוקת, בה נשרפו ספרי התלמוד. והפס' נאמר בעלית 'חמישי' ובתחילת עלית 'שישי' נאמר "ויסעו בני ישראל" (שם, י), כעין רמז להמשכיות בנ"י, שבהמשך הדורות זה יתגלה – שישרפו ביום שישי. ורמז ב"ויסעו" שהשריפה הייתה בעגלות.