'"וירא בלק”. זה שאמר הכתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט” (דב' לב ד). כי לא הניח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם, ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם. העמיד שלמה מלך על כל הארץ. וכן עשה לנבוכדנצר, שנאמר: "וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו” (ירמיה כז ו). זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים. וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר: "אעלה על במתי עב אדמה לעליון” (ישע' יד יד). נתן לדוד עושר, לקח הבית לשמו. נתן להמן עושר, לקח אומה שלמה לטבחה. וכל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה. העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה. העמיד להם בלעם, מדבר עמו כל זמן שירצה. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי האומות. נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות. וכן הוא אומר: "נביא לגוים נתתיך”. ונביאים שהעמיד מן האומות, נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא. ולא עוד, אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם. שכן ישעיה אומר: "על כן מעי למואב ככנור יהמו" וגו' (ישע' טז יא). וכן יחזקאל אומר: "בן אדם שא על צור קינה” (יחז' כז ב). ונביאי אומות העולם, היו במידת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם, שזה עמד מהם, וראה מה עשה' (תנחומא "בלק" סימן ב [וכן בבמדבר רבה כ,א]). חז"ל מביאים שלוש דוגמאות להבדל שבין ישראל והאומות, בפשטות הובאו שלושה דברים אלו כיון שהם הדברים המשפיעים ביותר על הציבור – שררה, עשירות ונציגות רוחנית (שלאנשים שיש בהם את הדברים האלו הציבור מתייחס). נראה שיש בכך גם רמז שבנ"י במהותם באים לתקן את העולם, לעומת הגוים שאינם כך; לכן מתגלה בבנ"י דברים של תיקון ושלמות האדם לעומת אצל הגוים שמופיע הרס מעלת האדם. שהנה מובא באבות: 'רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה, והתאוה, והכבוד - מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ד,כא). ששלושת אלו מוציאים את הדעת מהאדם, שאינו במעלת אדם – שעיקרו זהו הדעת, וכן מוציאו מהעוה"ז והעוה"ב (ראה ב'אבות לבנים' למשנה זו, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א); כך שאלו דברים שמרמזים על תיקון העולם, ע"י תיקון וחיזוק הדעת שבו שהוא גילוי הנשמה שבו, שנמצא בעולם ומתקנו וזוכה לכך לחיי העוה"ב, לעומת מי שנופל באלו שמקלקל את עצמו (שמאבד דעתו) וגילוי תיקונו את העולם, ולכן יוצא מהעוה"ז ומאבד את העוה"ב (אולי לכן נאמר על בנ"י "אדם אתם" [יחזקאל לד,לא], שעיקר האדם זהו בדעת, שבנו מתגלה הדעת שקשורה לאלקים – ומזה הקשר לתיקון העולם ולגילוי שם ה' בעולם). והנה מסביר התפא"י מהם שלושת אלו, וכן מדוע הם חמורים – כיון שזה השורש לחטאים: 'רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה: חמדת הממון, שאדם משתדל להרבותו אפילו בסכנת נפשו, רק מצד קנאת איש מרעהו, שירצה להתעשר כמוהו או יותר ממנו. והתאוה: תאוות הגופניות שיבזבז עבורן לפעמים ממונו וכבודו, וגם מפני תענוג הארציי מתעצל מתורה וחכמה. והכבוד: הוא הגאות, גם עבור זה יבזבז כל אשר לו ויסתכן. מוציאין את האדם מן העולם: מעה"ז ומעה"ב. דמלבד הרעות שיתגלגלו בעה"ז על ידן, ג"כ אין שום חטא בעולם שאין א' מהנ"ל סבה לו'. לכן בגוים שהם שקועים בחטא ומאבדים את העולם יש גילוי כנגד אלו: כנגד הקנאה שזה מתגלה בממון, נאמר על דוד מול המן. כנגד התאוה שזה מתגלה בתאוות גופניות, נאמר משה ובלעם שהיו נביאים, שה' מתגלה אליהם ולכן זה חל רק בשל תיקון האדם מתאוותיו שכך מתקדש ויכול לקבל נבואה (ואמנם בלעם קיבל אע"פ שהיה פגם בזה, אלא שקיבל נבואה רק כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות, וגם זה רק ע"י שהיה שתום עין שדרך זה ה' נגלה אליו כמו שמביא הבעש”ט, ראה ב'בארץ לא זרועה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). כנגד הכבוד זהו מלכות שהיא שיא הכבוד – נאמר שלמה ונבוכדנצר. אולי אפשר גם קצת אחרת, ע”פ פרש”י לאבות שמביא דוגמאות למשנה – קנאה אצל קרח, תאוה זה ממון אצל גחזי, וכבוד היה בירבעם. שכך אפשר שקנאה זה שרוצה את מה שיש לאחר, שזהו בלעם שרצה להחליף את בנ"י (ראה במדבר רבה כ,יח), שזה היה מעלתו בנבואה – שמתגלה כשליח ה' בעולם, מול מעלת הנבואה שיש בבנ"י שאנו שליחי ה' בעולם. תאוה מתגלה בשיאה בתאות הממון (כגיחזי; שהאדם מתאוה מאוד לממון), ולכן כנגד זה נאמר המן. הכבוד זה השררה, שמכבדים אותו (כירבעם שהיה מלך ולא רצה שירד מהמלוכה) שכנגד זה נאמר נבוכדנצר. אולי זה כנגד האבות, שהם השורש שלנו, ולכן בהם מתגלה השורש שמתגלה אח"כ בנו. אברהם היה דוגמה לנבואה, שהוא ייצג את דבר ה' בעולם, כמו שאמרו לו בני חת "נשיא אלקים אתה בתוכנו" (בראשית כד,ו), והוא ייצג רחמים לכל בריות – כולל האומות (כמו שמובא במדרש על ההבדל שנביאי ישראל היו במידת הרחמים גם על האומות), שזהו שהתפלל על סדום. והוא ההיפך מבלעם, שבלעם יעץ להחטיא בזנות, לעומת אברהם שלימד את העולם את דרך ה': "ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם" (בראשית כא,לג) והיה בצניעות יתרה כמו שרק בדרך למצרים הביט ושם לב שאשתו יפה (רש"י; בראשית יב,יא). [וכרמז שנאמר בפרקי אבות השוואה בין אברהם לבלעם (אבות ה,יט), אולי כרמז שזה מתגלה כנגד זה]. עושר כנגד יצחק, שנאמר בו: “ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'” (בראשית כו,יב). '"בארץ ההיא" - אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה כארץ שבעת הגוים (ב"ר). "בשנה ההיא" - אע"פ שאינה כתקנה שהיתה שנת רעבון (ב"ר). "בארץ ההיא בשנה ההיא" - שניהם למה? לומר שהארץ קשה והשנה קשה. "מאה שערים" - שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה' וכו' (רש"י), כך שהיתה לו ברכה מרובה והצלחה בממונו. וכן: “ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך" (בראשית כו,כח), שראו זאת דרך ממונם כמו שתרגם יונתן: 'ואמרו מחמא חמינא ארום הוה מימרא די״י בסעדך דבזכותך הוות לן כל טבתא וכדו נפקתא מן ארען יבישו בירן ואילננא לא עבדו פירין' וכו' (תרגום יב”ע). לכן אצלו התגלה קשר לישוב הארץ והשראת השכינה (ב"ר סד,ג), שזה כעין דוד שקנה את מקום המקדש, שזה קשור לנחלת הארץ והשראת השכינה (שבמקדש) [והמן ניסה להרוג את כל בנ”י, כעין שביצחק עלה לעקידה להיהרג וניצל]. מלכות מתגלה אצל יעקב שהיה אבא של יוסף שהיה משנה למלך מצרים ולכן נהגו בו כבוד מלכים, כמו שרואים מה שנעשה לו בלויה; ואצלו התגלה תודה לה' כעין שלמה, שהודה לה' בדרך חזרה מלבן כשבנה מזבח (כעין כמקדש), והודיע זאת ברבים (שזהו כעין הרננות שעשה שלמה ברבים) כמו שאמר: “ונקומה ונעלה בית א'ל ואעשה שם מזבח לא'ל הענה אתי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי" (בראשית לה,ג). ושלמה בנה את המקדש, ויעקב בנה מצבה במקום המקדש – שזהו אבן השתיה 'ועליה היכל ה' עומד' (פרקי דר"א, לה). וכן במקדש כעין נאמר על קשר ליעקב: “והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב" (ישעיהו ב,ג) [שזה נאמר לעתיד לבא, כשיקום שוב, לאחר שנחרב ע”י האומות, כעין שנחרב ע”י נבוכדנצר]. שזהו שזה דבר מהותי בנו, ולכן גם אם ניתן לאומות בדומה לנו, זה מתגלה אצלם לרעה, כגילוי טומאת הגוים, לעומת המתגלה בנו שזה לתיקון עולם במלכות ה'.