"ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" וגו' (במדבר כ,ב-ה). בנ"י מתלוננים למשה ואהרן שהעלו אותם ממצרים כאילו כדי להיות במדבר, מקום שאין בו זרע ופירות ומים; בדבריהם אומרים את הגידולים האלו: “זרע ותאנה וגפן ורמון", למה דווקא את אלו? וכן למה בסדר הזה, הרי כשבתורה נאמר על שבעת המינים נאמר גפן לפני תאנה? נראה ש"זרע" כולל חיטה ושעורה, ולכן בכך אמרו בכעין הנאמר על שבעת המינים של א"י, כדי להתלונן שהעלו אותם ממצרים לא"י, אבל הם נתקעו במדבר במקום להיכנס לא"י, ולכן מדגישים שאין את מה שנאמר על א"י. ומה שלא אומרים גם "זית שמן ודבש" שמופיע בשבעת המינים, אולי שלא באו לפרט יותר מידי כי רצו להגיע למים שזה העיקר, ולכן אמרו את החמשה של ה"ארץ" הראשונה בפס', ודלגו על הנאמר ב"ארץ" השניה שבפס'. לכן גם איחדו בין חיטה ושעורה ל"זרע" כדי לקצר, ששניהם זרע לעשיית לחם, לעומת שאר הפירות שבכל אחד יש מעלה משלו ולכן אי אפשר לאחד כמה ביחד (אמנם אפשר לומר על כולם יחד "פרי" או "עץ", אולם אז זה יותר מידי קצר בשביל להביע את התרעומת שלהם, וכן אז זה לא יתבטא רמז לפירות א”י). או בדומה, מרוב רצונם למים מיד כשהגיעו ל"זית שמן" זה הזכיר להם שיש לשמן דין משקה כמו מים לעניין טומאה ('י"ד שח"ט ד"ם'), ולכן כיון שיש קצת קשר למשקה מיד קפצו למים שאין להם (אמנם גם ליין יש דין משקה, אולם נאמר “גפן”, לעומת “זית שמן” שהוזכר ממש שמן); וכן כרמז שהם במדבר ולא בא"י שהיא מקום הקודש ולכן כעין גילוי של ארץ טמאה (אע”פ שהיו במחנה עם השכינה כך שהיו במקומם בקדושה), שלכן עכשיו פסק המים כעין שלא מגיע להם מים שמימיים רוחניים שמגיעים בנס מהבאר, כעין שלא יתקשר לטומאה שבמדבר, ולכן צועקים למשה שיתן להם מים (וכיון שפסקו בשמן אז לא חזרו להמשיך את שבעת המינים; וכן כרמז שיש גם דבש במשקה לטומאה, אמנם במשקה לטומאה הכוונה לדבש דבורים, ולא דבש תמרים, אולם כיון שנקרא דבש אז כעין רמזו שיש רמז לדבש דבורים, שכך בשניהם [שמן ודבש] יש רמז שלא מגיע להם במדבר הטמא ולכן צועקים שיתן להם מים). אולם מדוע שינו את הסדר שבין גפן ותאנה? אולי יש הבדל בין כשנמצאים בא"י בנחת ושלווה, לבין כשנמצאים בגלות המדבר. שמעלת התאנה זה שהיא מתוקה וטעימה, ומעלת הגפן זה שעושים ממנו יין. והנה ביין יש צד חיובי ויש צד שלילי, שמצד אחד אפשר לשתות יין כדי להנות ממנו ולהתחכם, שזהו הצד החיובי, ומצד שני אפשר לשתות אותו ולהשתכר כדי לברוח מהצרות ולאבד עולמו, שזה הצד השלילי; כמו שמובא בגמ': 'א"ר חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר (בראשית ח, כא) "וירח ה' את ריח הניחוח" וגו'. אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים. יין ניתן בע' אותיות וסוד ניתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד. א"ר חנין: לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנא' (משלי לא, ו) "תנו שכר לאובד" וגו'' (עירובין סה,א). לכן בגילוי יין של א"י שיושבים בנחת ושמחה מתגלה הצד החיובי ביין, ולכן אז מעלתו גדולה מהתאנה, לעומת זאת בזמן המדבר שהיו בגלות במדבר וחשו בצער (כמו עכשיו שיש להם צער שאין להם מים וחוששים למות) אז היין מתגלה כשתיה לברוח מהצרה, שאז אין זהו שבחו הגדול, ולכן אז תאנה חשובה יותר, שהיא מתוקה ומשמחת. לכן בא"י הגפן קודמת, ובדבריהם במדבר התאנה קודמת. אולי אפשר שהם רוצים מים שזה דבר רוחני, ולכן מזכירים את המאכל ושתיה הרוחניים במדבר, לכן במאכלים זה כרמז כנגד המן, שהם צריכים לאכול מן ולא מפרי הארץ. לכן אמרו בסדר שמזכיר את המן ע"פ קדימות חשיבות הדברים שמתגלים בו – התחילו ב"זרע" שממנו עושים לחם, שזהו עיקרו של המן, לחם משמים כדי שיהיה מה לאכול ולשבוע. אח"כ אמרו "ותאנה" שהיא מתוקה, ובזה רמזו לטעם המן, שיש בו טעם מתוק כדבש (שיש גם דבש תאנים); שכך רמזו זרע כנגד המן עצמו ותאנה כנגד טעמו כדבש, כרמז לפס': “ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש" (שמות טז,לא), ולכן אמרו "זרע" כחיבור חיטה ושעורה, כיון שבמן נאמר "זרע”. אח"כ אמרו "וגפן" כרמז שמטרת קבלתם את המן היה כדי שיתחברו לתורה: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא “בשלח” סימן א). וכן: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה. הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' (מכילתא; שמות טז,ד). שזה נרמז בגפן שממנו יין שמביא לחיבור לדעת תורה (עירובין שם). ולבסוף "ורמון", שיש בו כתר, שע"י המן ראו מי צדיק – למי יש כביכול כתר תורה על ראשו, שזה התגלה במן (שגילה על צדקותם): 'כתיב (במדבר יא, ט) "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו”, וכתיב (שמות טז, ד) "ויצא העם ולקטו", וכתיב (במדבר יא, ח) "שטו העם ולקטו", הא כיצד? צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. כתיב "לחם", וכתיב "עוגות", וכתיב "וטחנו", הא כיצד? צדיקים לחם, בינונים עוגות, רשעים טחנו בריחים' (יומא עה,א). או שברימון יש כתר, ובכתר מלכים יש אבנים טובות ומרגליות, שזה ירד יחד עם המן: '(שמות לו, ג) "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר", מאי "בבקר בבקר”? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר, מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן' (שם). אולי רמז ברימון שיש בו הרבה גרעינים, שכך המן היה בו הרבה טעמים: '(במדבר יא, ח) "והיה טעמו כטעם לשד השמן", א"ר אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. א"ד: לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים' (יומא שם). או שרמזו ברימון לכתר מלכות, כרמז למשה שהיה נחשב כמלך (שמו”ר ב,ו), והמן בא בזכותו: 'מן בזכות משה' (תענית ט,א). או שהגוים היו רואים ע"י המן את חשיבות בנ"י כבניו של הקב"ה, שלכן נתן לנו את המן שהוא דבר שמימי מעולה ומיוחד: '"וחם השמש ונמס" - הנשאר בשדה נמוח ונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן, ויודעין מה שבחן של ישראל (מכילתא)' (רש"י; שמות טז,כא), והקב"ה הוא מלך העולם ולכן אנו, בניו, קשורים לכתר מלכות, וזהו רמז ברימון שיש בו כעין כתר (והרימון הוא פרי לאכילה, שכך ראו ע”י אכילת המן את מעלתנו כקשורים למלכות).