בס''ד     פרשת חקת: האם מותר לפנות קברים על מנת לסלול דרך חדשה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על מיתתו של אהרון, ועל אלעזר בנו המחליף אותו, דבר הבא לידי ביטוי גם בהחלפת בגדי הכהונה: ''וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר''. מה לבש אהרון לאחר שהוריד את בגדי הכהונה? בפשטות לבש תכריכים וכדומה.

הרמב''ן (כ, כו) כתב, שאכן כך היה על פי הפשט, אלא שעל פי המדרש יש ביאור שונה (הבא לבטא עיקרון מסויים). כיוון שלא ייתכן שילבש אהרון בגדים הפחותים במעלתם מהבגדים שלבש בחייו, 'שכן העליונים, עליונים לעולם'. אלא לאחר שהפשיט את בגדי הכהונה הלבישו הקב''ה בבגדי שכינה, בגדים הגבוהים במעלה מהבגדים שהיו לו בחייו. ובלשונו:

''ועל דרך הפשט, הלבישו תכריכי המת אשר הכין לו, והפשיט את אלעזר בגדי החול והלבישו בגדי הקדש. ומדרש רבותינו שנעשו בהם ניסים, אמרו היאך משה יכול להפשיט את אהרן כסדרן, והלא העליונים הם העליונים לעולם והתחתונים הם התחתונים לעולם, אלא מעשה נסים עשה לו המקום במיתתו יותר מבחייו, העמידו משה אל הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם.''

בעקבות קבורת אהרון, נעסוק השבוע בשאלה באיזה מקרה מותר לפנות מת מקברו. ראשית נפתח במצוות הקבורה, נושא בו עסקנו בעבר (ויחי שנה ד'), כאשר דנו בשאלה האם מותר לקבור מת בקברי קומות. לאחר מכן נראה מדוע אסור לפנות מת מקברו, וההתרים השונים שניתנו לכך, וכן נבדוק האם מקום הקבורה משפיע על ההלכה.

מצוות הקבורה

מהו תוקף החיוב לקבור את המת? הגמרא במסכת סנהדרין (מו ע''ב) דנה, מהיכן נלמד החיוב לקבור את המת. בתחילה, מביאה ראייה מהאבות שקברו את מתיהם, אך דוחה את הראייה, כיוון שיתכן שרק נהגו כמנהג מקומם. למסקנה כותבת, שהרמז לדין זה מהתורה נלמד מהפסוק העוסק בחייבי מיתות בית דין שנתלו ומורה 'קבור תקברנו'. נחלקו הראשונים בביאור הגמרא:

א. הרדב''ז (א, שיא) כתב, שעל אף שהלאו להלין את המת מתייחס לכל מת, מצוות העשה לקבור מת מתייחסת רק למת שנהרג במיתת בית דין. בטעם הדבר נימק, שהרוגי בית דין היו נידונים בבוקר, לכן היו מספיקים לקבור אותם עד השקיעה, ושייך להורות בעשה לקוברם. סתם בני אדם יכולים למות רגע לפני שקיעה, ואם יהיה עשה לקבור לפני שקיעה, יש מצב שיכשלו. ובלשונו:

''דדוקא לגבי הרוגי בית דין איכא לאו ועשה, אבל גבי מלין את מתו אין שם אלא לאו לבד, וכן תמצא שלא הזכירו בתלמוד ולא הפוסקים אלא כל המלין את מתו עובר בלאו, והיה להם לומר ומצות עשה לקוברו ביום המיתה. וטעמא דמלתא דבשלמא הרוגי בית דין היו דנין אותם בבקר, ויש שהות ביום לקוברם... אבל במיתה אפשר שימות סמוך לשקיעת החמה, ואי אפשר לקיים בו כי קבור תקברנו ביום ההוא.''

ב. הרמב''ם (עשה רלא) והרמב''ן (תורת האדם) חלקו וסברו שמצוות הקבורה מדאורייתא, וכן פסק השולחן ערוך. הם כתבו, שלמרות שהגמרא כותבת 'רמז' לקבורה מהתורה מניין, אין הכוונה שלא מדובר בדין דאורייתא גמור, אלא שלעיתים הגמרא מתנסחת בלשון זה, כמו גם "רמז לעדים זוממים שלוקים מהתורה", או "רמז לניסוך המים מהתורה", דינים שבוודאי מדאורייתא.

כפי שנראה להלן, אסור להוציא מת מקברו על מנת לקברו במקום אחר, והפוסקים העלו מספר טעמים לכך. הרב משה פינשטיין טען, שהסיבה המרכזית לאיסור זה הוא ביטול מצוות הקבורה. כיוון שיש מצווה מדאורייתא לקבור, אי אפשר להוציא את המת מקברו. ועל אף שאחר כך המת נקבר מחדש, אין זה מתיר לבטל זמנית את הקבורה, וכפי שאסור לגזול על מנת להשיב הגזילה.

חרדת הדין

הגמרא במסכת בבא בתרא (קב ע''א) כותבת, שכאשר אדם נקבר במקום מסויים וניכר שמדובר בקבורה קבועה, אסור לעוקרו משם. לא זו בלבד, אלא גם במקרה בו עקרו מת שלא כדין, גזרו חכמים שמקום הקרקע יהיה אסור בהנאה, כדי למנוע עקירת גופות. מדוע נאסר להעביר מת ממקום למקום? הכלבו (סי' קיד) והבית יוסף (יו''ד שסג) נקטו, שטעם מרכזי הוא חרדת הדין:

בספר שמואל (א, כח, טו) מסופר, שכאשר לא ענה ה' לשאול לפני המלחמה עם פלישתים, בצר לו הלך אל אשת האוב, שהעלתה את שמואל. שמואל התרעם על כך, ונזף בשאול: '' לָ֥מָּה הִרְגַּזְתַּ֖נִי לְהַעֲל֣וֹת אֹתִ֑י''. הגמרא (חגיגה ד ע''א) דורשת מפסוק זה, ששמואל התרעם שכן בעקבות ההעלאה באוב, עליו לעבור מחדש דין של מעלה, והיה חרד מכך. בעקבות כך נקטו הכלבו והבית יוסף שאסור להעביר מת מקבר לקבר, שכן ההוצאה מהקבר והקבורה המחודשת, גורמת שידונו את המת מחדש. ובלשונם:

''וכתב הכל בו (סי' קיד דף פח:) הטעם שאין מפנין המת ממקום למקום, לפי שהבלבול קשה למתים, מפני שמתייראין מן יום הדין. וזכר לדבר (איוב ג יג) 'ישנתי אז ינוח לי'. ובשמואל הוא אומר (שמואל א, כח, טו) למה הרגזתני לעלות. ואם ציווה לקברו בביתו ולהעתיקו לבית הקברות, מצווה לקיים דבריו.''

א. קבורת קטן: בעקבות טעם זה טען הרב גרשון (מובא בחוות יאיר, שו''ת ר''ד אופנהיים), שבמקרה בו לא הלבישו בתכריכים שני מתים, אחד ילד קטן והשני אדם גדול, רק את הקטן ניתן להוציא מהקבר כדי להלבישו, שכן בקטן לא שייך אימת הדין (ואילו מהגדול יש לבקש מחילה על גבי קברו). הרב דוד אופנהיים (שם) חלק וסבר, והוכיח שמהגמרא בבא בתרא (קנד ע''א) שנראה להלן, שאין הבדל בין הגילאים, וכשם שיש חרדת הדין למי שמעל גיל עשרים, הוא הדין במי שפחות.   

ב. פינוי עצמות: השלכה נוספת ואפשרית לטעם חרדת הדין, כתב הנודע ביהודה (מהדו''ק יו''ד פט) שטען, שבמקרה בו הרקיב כל הבשר ונשארו רק עצמות, הסתיים הדין, ואין יותר חשש מחרדת הדין. ראייה הביא מדברי רב האי גאון (טור יו''ד שסג), שכאשר דן בשאלה האם מותר לקחת עצמות של מספר מתים ולקוברם יחד, הרי שהוא דן מצד המרחק שצריך להיות בין מת למת, ולא הזכיר הטעם של חרדת הדין, והסיבה לכך היא שכבר מדובר בעצמות, בהן אין חרדת הדין.

בניגוד לנודע ביהודה, השבות ציון (סי' סג) הציץ אליעזר (ה, כ) חלקו וכתבו, שגם בהעברת עצמות שייך חרדת הדין. ראייה הביאו מדברי הירושלמי (המובא בטור), וכן מפסק השולחן ערוך, שכאשר דנו בהעברת מת ממקום למקום, הזכירו גם העברת עצמות של מת, ואם כן מוכח שגם בהן יש חרדת הדין. כפי שציין הציץ אליעזר, על אף שנגמר דינו של מת לאחר י''ב חודש, הרי שאין זה משנה לגבי תחושת הנפטר, שכאשר מעבירים אותו מקברו, יחשוב שמא ישנו דין נוסף.   

ניוול המת

בנוסף לטעם של חרדת הדין, חלק מהפוסקים וביניהם השבות יעקב (ב, קג) והציץ אליעזר (ה, כ), הביאו עוד טעם:

הגמרא במסכת בבא בתרא (קנד ע''א) דנה באדם שנתן מתנה ונפטר, ויורשיו טענו שהיה קטן באותה שעה. רב עקיבא סירב לפתוח את קברו לבדיקה, שכן טען שיש בכך ניוול המת. גם פתיחת הקבר והוצאת המת מקברו, יש בה ניוול המת והיא אסורה. לא זו בלבד, בעוד שחרדת הדין הוא טעם לאסור מדרבנן, ניוול המת לפוסקים רבים הוא מדאורייתא.

על בסיס זה פסק בשבות יעקב, שבמקרה בו נקבר מת ללא תכריכים, ויש בכך ביזיון גדול, מותר להוציאו מקברו כדי להלבישו, שכן אסור להוציא מת מקברו מחמת הביזיון, אבל במקרה זה מטרת ההוצאה היא דווקא למנוע ביזיון. עוד הוסיף, שעל אף שהפוסקים נתנו את טעם חרדת הדין, מדובר בסעיף משני, שאין להתחשב בו במקום הטעם העיקרי. ובלשונו:

''ונשאלתי אם יש לחפור כל המתים הללו ולחזור ולקבור אותם כראוי, והשבתי, אף על גב דלכאורה נראה שאין לחפור שום מת ולהזיז אותו ממקומו, מכל מקום יש לומר כהאי גוונא, שהפשיטו המתים ערומים ולא נקברו כראוי דאיכא בזיון ופגם גדול, מותר להזיזם ממקומם... (ד)עיקר הטעם כדאיתא בש"ס משום ניוול, והפוסקים דנקטו טעם דחרדת דין הוא רק סעיף בעלמא, וכמו שכתוב 'זכר לדבר'.''

מה הדין לגבי הוצאת מת הקבור בארון, קבורה שכפי שראינו בעבר מותרת על פי ההלכה? הרב קוק (דעת כהן, רה) נקט, שייתכן שגם במקרה זה יש מעט ניוול המת, למרות שלא נושאים את הגופה ישירות. משום כך נקט, שאין להקל בכך בשופי, אלא רק כאשר יש טעם נוסף ברור מדוע לפנות את המת (ובנוסף לטעם חרדת הדין שקיים לשיטתו, שגם מחמתו יש להימנע שלא במקום הכרח פינוי).

היתרים

למרות שכאמור בסתמא יש איסור לפנות, במקרה בו מצאו אדם קבור במקום בו שלא סביר שייקבר, מניחים שנקבר שם באופן זמני על דעת שיפנו אותו, ומותר לפנותו. כמו כן, ישנם מספר היתרים שנפסקו בשולחן ערוך (יו''ד שסג, א):

א. צער המת: האור זרוע (אבילות, תכ) פסק, שבמקרה בו המת קבור במקום בו יכולים הגויים להוציאו ולבזות עצמותיו, או שיש חשש שהקבר יוצף במים, מותר לפנות את המת, שכן במקרים אלו מסתמא רצון המת שיפנו אותו. ראייה הביא מהגמרא במסכת מועד קטן (ח ע''א), הכותבת שמותר לאדם לפנות את עצמות הוריו, ולהבנתו מדובר במקרה בו הקבר עלול להתחלל וזה טעם ההיתר. על בסיס פסק זה נקט הרב עובדיה (מובא בילקוט יוסף, ביקור חולים ואבלות, נב), שבעת פינוי היישוב 'ימית' מותר וצריך היה להעביר משם את הקברים, ואין לסמוך על הגויים שישמרו עליהם, שכן דרכם לבסוף לחלל אותם. ובלשונו:

''הנה מאחר שלאחר פינוי התושבים מחבל ימית ישאר כל השטח בידי גוים, קיים חשש גדול שהגויים יוציאו את עצמות המתים מקברותיהם, ויבאו לידי בזיון חס וחלילהו, לכן הדבר ברור שמצוה לפנותם. וכמו שמבואר באור זרוע וכן פסק מרן השלחן ערוך ועוד. ואפילו אם יבטיחו המצרים לדאוג לשמירת הקברים, אין לסמוך עליהם, אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, שברבות הימים ישכח דבר, וינהגו בהם כרצונם.''

ב. טובת המת: רבינו ירוחם (נתיב כח, א) פסק, שמותר לפנות מת מקברו כדי לקוברו בארץ ישראל, שכן אדמת ארץ ישראל מכפרת, ויש בכך טובה לנפטר כאשר יעבירו אותו. לא זו בלבד, המהרלב''ח (סי' סג) הוסיף, שאפילו אם אדם גילה דעתו בחייו שאין רצונו להיקבר בארץ, שכן יש אמוראים שביקרו אלו שחיים כל חייהם בחוץ לארץ ובאים להיקבר בארץ ישראל, בכל זאת מותר לפנותו, שכן רוב מוחלט חלקו על המבקרים, ומסתמא נוח יהיה לנקבר בעולם הבא לעשות כדעת הרוב.

מקרה נוסף של טובת המת הביא הרמב''ן (תורת האדם, עניין הקבורה), שפסק בעקבות הירושלמי, שבמקרה בו אדם נקבר שלא במקום אבותיו, מותר להעבירו, שכן נוח לו לאדם להיות קבור בקברות אבותיו. הוא הדין למקרה בו אדם נקבר בין הגויים, שמניחים שנוח לו להיקבר בין יהודים וכפי שהביא הפתחי תשובה (שסג, א). כמו כן, במקרה בו הנפטר גילה דעתו בעודו בחיים שרצונו שלאחר זמן מה מהקבורה יעבירו אותו לקבר אחר, מותר לעשות כך, שהרי זה רצונו.

קבר המזיק לרבים

בנוסף למה שראינו עד כה, הגמרא במסכת סנהדרין (מז ע''ב) כותבת, שכאשר יש קבר המזיק את הרבים, מותר להזיזו. בטעם ההיתר נימק החזון איש (אהלות כב, כט), שבדומה לעקרון הקודם, לא נח לאדם להיקבר במקום המפריע לרבים, ולכן זה רצון המת. הרב ישראלי (חוות בנימין א, כה) חלק וסבר שגם אם לא מדובר ברצון המת, לא ייתכן שביזיון של אדם פרטי, ידחה צורך הרבים. עוד הוסיף המהר''ם שיק (יו''ד שנג), שבמקרה בו הפקיעו השלטונות את הקרקע, המת אינו קבור בשלו, וודאי מותר לפנותו.  

האם מותר לפנות בית קברות שלם של יהודים המפריע לציבור? בשו''ת חבל נחלתו (ד, מג) סבר, שההיתר נאמר רק בקבר היחיד, ואילו בית קברות של רבים לא ניתן לפנותו, ואם מפנים אותו, המקום אסור בהנאה. להבנתו, כאשר התירו הפוסקים להעביר בתי קברות, התירו רק במקרה בו שאם לא יעבירו גם ככה הגויים יחללו אותו, ולא במדינת ישראל. אולם, נראה שפשט לשון הפוסקים לא כך, וכשם שהתירו לפנות קבר יחיד במקרה הצורך, הוא הדין גם לבית קברות, אם כי אין להכריע לפינוי בקלות ראש.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...