"ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" וגו' (דברים לא,י-יב). במצוות הקהל יש מצווה להביא גם את הילדים הקטנים, ובגמ' מביאים את הטעם לכך יחד עם סיפור רקע: 'ת"ר: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין! אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש; שבת של מי היתה? - שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? (דברים לא, יב) "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? - כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?!' (חגיגה ג,א). תגובת ר"י תמוה, ממה כ"ך התלהב מהדרשה שקרא עליה שהיא מרגלית טובה (והרי על שאר הדרשות שנאמרו לא אמר כך)? ועוד הביטוי שכאילו היו מאבדים ממנו, מה המיוחד הדגשה בו? מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א הסבר מדהים ('אבות לבנים' פרק ב משנה ח (ב) אות ד), שר"י ראה בזה את עצמו ולכן היה זו דרשה שכ"ך מצאה חן בעיניו. שעל ר"י קרא ריב"ז 'רבי יהושע – אשרי יולדתו' (אבות ב,ח), שמה המיוחד ביולדתו? רש"י מסביר שהיתה אימו הולכת לבתי מדרש ומבקשת מת"ח שיתפללו עליו שיהיה ת"ח. ומובא בירושלמי (על מקרה שבאו להתייעץ עם רבי דוסא בן הרכינס, וכשראה את חכמי ישראל קרא עליהם...): 'ראה את רבי יהושע, וקרא עליו (ישעיהו כח) "את מי יורה דעה", זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה' (יר' יבמות א,ו). כך שחכמת תורתו של ר"י באה בעקבות מעשה אמו שהיתה מביאה אותו לבתי מדרש, שזהו כעין הנעשה בהקהל שמביאים את הילדים לשמוע דברי תורה כדי להשפיע עליהם (וכן פירש המשך חכמה על הפס' כאן). אולי אפשר שכיון שכל העולם קשור לתורה (שהתורה היא היסוד לכל המציאות, שכל העולם נברא ע”פ התורה [ב”ר א,א]) אז ניתן למצוא רמז לזה בפס' כאן. שמצוות הקהל שמרמזת על חשיבות הלימוד לטף מתגלה בר"י בינקותו, שגדל להיות ת"ח, וכאשר היה חורבן הבית כבר היה ת"ח, שהרי הוא היה נושא הארון קבורה כביכול של ריב"ז כשיצא לאספסיינוס, ולא יתנו לסתם תלמיד לאחוז בארון קבורה של ת"ח כ"ך גדול, וגם מזה שריב"ז סמך עליו משמע קצת שכבר היה נחשב לו כתלמיד מוכר (גם ממה שהתווכח ר”י עם אותם פרושים לאחר החורבן [ב”ב ס,ב] משמע קצת שזה היה די בסמוך, וכבר אז נחשב כת”ח. אולם אין זו הוכחה כי יכול להיות שהתווכח לאחר הרבה שנים מהחורבן...). כך שכעין גילוי מצוות ההקהל אצלו (שאמו היתה מביאה ונעשה ת"ח [או גילוי ההקהל זה רק גילוי כנגד שהביאתו בקטנותו]) היה קודם החורבן. או שאחרי מותו של ר"י היה מרד בר כוכבא שבה בא חורבן גדול לארץ (שר"ע היה הת"ח של דור מרד בר כוכבא, והוא היה תלמידו של ר"י). שזה מרומז בפס' בסוף הקהל: "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה", שגילוי ההקהל אצל ר"י – שגדל להיות ת"ח בשל מעשה אמו שהביאתו בקטנותו לשמוע ד”ת, זה היה בזמן קודם החורבן ממש, בזמן שהיה לנו קצת ירושת הארץ (אמנם גם קודם בר כוכבא לא הינו שולטים בארץ, אבל היה יותר יישוב בארץ מאשר לאחר המרד שהביא לחורבן גדול ביותר). מיד לאחר ההקהל נאמר: "ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו" וגו' (פס' יד), כרמז בסמיכות להזכיר על העניין את השם יהושע וקשר לתורה (שנאמרו פרטיה למשה [גם] באהל מועד), כרמז לר"י שנעשה ת”ח בשל מעשה אמו שעשתה קודם – בילדותו, כמו מצוות ההקהל שנאמרה קודם. לאחר ר"י היה את ר"ע, שאצלו היה את מרד בר כוכבא שנכשל ונהרגו רבים, וזה נרמז בהמשך הפס': “ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" וגו' (פס' טז-יז). שלאחר מיתת ר"י (“הנך שוכב" וגו') באה הצרה הגדולה של כשלון מרד בר כוכבא. סיבת כשלון מרד בר כוכבא היתה שמגאוותו אמר בר כוכבא שה' לא יעזרם, שלא יהיה אתם במלחמתם: 'וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף. (תהלים ס, יב) "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו"' (יר' תענית ד,ה). שזהו כעין שיאמרו שבאו להם הצרות "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שזה היסוד לחורבן הקשה שנעשה בעקבות מרד בר כוכבא (ראה שם ביר' תאורים קשים) שאמרו שה' לא יהיה בקרבם. באותו אזור זמן (במרד או קצת לאחריו) היה את מיתת תלמידי ר"ע הראשונים, והיה העולם שמם מתורה עד שבא ר"ע לחמשת תלמידיו השניים (יבמות סב,ב), שזה היה כנראה בעקבות גזרות לאחר החורבן (ראה ב'מועדי ישראל' – 'ימי הספירה באספקלרית הדורות', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) [ובכ”א גם אם נעשה כעונש מחלה רק לתלמידים הראשונים, עדיין זה היה רעה גדולה מאוד]. זה נרמז בהמשך: "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (פס' כא), שהובטח שלא תשכח התורה, ולכן גם אם בעקבות הרעות הרבות נעשה העולם שמם מתורה, בכ"ז הבטיח ה' שלא תשכח התורה מזרע ישראל, וכך קרה ע"י אותם חמשת תלמידי ר"ע השניים שהם העמידו תורה באותה שעה, ומהם ממשיכה התורה לכל הדורות (שמהם משנה ותוספתא וכו' [סנהדרין פו,א]) להמשך זרע ישראל שבכל הדורות.