ביום השני של ר"ה קוראים את פרשת העקידה: 'ביום שני (מתפללים כמו ביום ראשון) (טור) וקורים מ"והאלקים נסה את אברהם" עד סוף סידרא; ומפטיר קורא כמו אתמול, ומפטיר בירמיה כה "אמר ה' מצא חן במדבר", עד "הבן יקיר לי אפרים"' (שו"ע או"ח תרא,א). והטעם לזה: 'וקורים וכו' – כדי להזכיר זכות עקידת יצחק' וכו' (משנ"ב). והמקור הוא בגמ': 'למחר (בראשית כב, א) "והאלקים נסה את אברהם", ומפטירין "הבן יקיר"' (מגילה לא,א). 'מפטירין בחנה – לפי שפקידתה היתה בראש השנה, ועקידת יצחק מזכירין כדי שתזכר לנו היום במשפט' (רש"י). בפשטות הסיבה לקריאת פרשת העקידה זה כדי להזכיר את זכות העקידה שתעמוד לנו במשפט שבר"ה. אולם אפשר לומר יותר מזה, שאין זה סתם זכות אלא יש בזה משום הזכרת זכות שיש ביום ר"ה עצמו, שהעקידה היתה בר"ה: '"ויקרא אברהם את שם המקום [ההוא] ה' יראה אשר יאמר היום" [וגו'] (בראשית שם). מהו "היום"? כהיום, מפני שר"ה היה. אמר לו הקב"ה: וכך אני עושה. אמר לו אברהם: השבע לי. מיד "בי נשבעתי נאם ה'” (שם שם ט"ז). הוי "בחדש השביעי", אמר רבי ברכיה: בירחא דשבועתא' (פסיקתא רבתי, מ). אלא שזה לא פשוט, כיון שיש מחלוקת מתי היתה העקידה, שיש שסוברים שהעקידה היתה ביוה"כ, ואף יש דעה שזה בכלל היה בניסן; כמו שסיכם הגאון הגדול הרב חיים קנייבסקי זצ"ל זיע”א: 'ויהי אחר הדברים האלה. בראש השנה הי' העקדה (פס"ר פמ"א ו' ובברייתא שהובא במחזור ויטרי בהשלמה עמוד י"ד אי שהי' יום תקופת תשרי) וי"א ביה"כ (ילקוט ראובני וכ"ה בדרשות אבן שועיב דרש ליו"כ בשם מדרש) וי"א בניסן (שמו"ר פט"ו סי' י"א)' (למכסה עתיק, עמ' ט). אולי כדי ליישב בין המקורות השונים צ"ל שהעקידה היתה בר"ה, אלא שבשאר היה גילוי של כח העקידה ולכן בשמים נחשב כעין שנעשה בו העקידה (ומה שאומרים תאריכים אחרים זה כדרכם של מדרשים לומר בהסתר ורמז את דבריהם). לדעה שזה בניסן, אולי זה בשל שיסוד העקידה קשור לדברים שנעשו בניסן שלכן נגזר על העקידה, ולכן העקידה נחשבת גילוי בשמים שקשור בניסן. שמובא במדרש: '"אחר הדברים האלה" אחר הרהורי דברים שהיו שם. מי הרהר? אברהם הרהר, ואמר: שמחתי ושמחתי את הכל ולא הפרשתי להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ע"מ שנאמר לך שתקריב לי את בנך ולא תעכב. על דעתיה דר"א דאמר: "אלקים" – "והאלקים": הוא ובית דינו; מלאכי השרת אמרו: אברהם זה שמח ושימח את הכל, ולא הפריש להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד. אמר להן הקדוש ברוך הוא: על מנת שנאמר לו שיקריב את בנו ולא יעכב. יצחק וישמעאל היו מדיינים זה עם זה, זה אומר: אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה, וזה אמר: חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים. אמר ליה ישמעאל: אני חביב ממך, למה שהיה ספק בידי למחות ולא מחיתי. באותה שעה אמר יצחק: הלואי היה נגלה עלי הקב"ה ואומר לי שאחתך אחד מאיברי ולא אעכב. מיד "והאלקים נסה את אברהם"' (ב”ר נה,ד). יוצא שיסוד העקידה היה בעקבות השמחה שעשה אברהם בהגמל יצחק, או בשל עניין ברית המילה, ששניהם נעשו בניסן כיון שיצחק נולד בניסן ('בפסח נולד יצחק' [ר”ה י,ב]), וממילא הברית היתה בניסן, וכן גמילת יצחק היתה 'לסוף כ”ד חודש' (רש”י; בראשית כא,ח), כך שיוצא בניסן. לכן כיון שהדבר שהוא היסוד לניסיון העקידה היה קשור לניסן, לכן בשמים מחשיבים זאת כעין שיש לו התגלות בניסן. או כיון שגודל הקושי בניסיון העקידה היה בשל שהולדת יצחק הגיעה לאחר קושי רב שעבר על אברהם (כערירי וה' אמר לו שיוולד לו, שבזה הגדיל את הניסיון של העקידה [ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', תשרי, על ניסיון העקידה, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א]) עד שנולד יצחק לעת זקנותו, לכן בעקידה כשבא להעלותו לעולה היה בזה גילוי הקושי שיש במציאות הולדת יצחק, ולכן זה התבטא בגילוי של קשר לניסן שהוא החודש בו נולד יצחק. כך גם נראה שנחשב ליוה"כ, כיון שיצחק הוא ממשיכו של אברהם בעולם, שלזה עזב את שליחותו הגדולה לתקן את כלל הבריות בעולם ועבר להתמסר להקמת עם ישראל, שזה נעשה בברית המילה (ראה 'תורת המקרא' "וירא”, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שזו היה ההתלבטות הגדולה של אברהם האם למול). ברית המילה של אברהם היתה ביוה"כ: ' … שנאמר (בראשית יז, כו): "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ". מה הוא "בעצם היום הזה”? בגבורת השמש בחצי היום. ולא עוד, אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים, מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא", שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"' (פרקי דר”א, כט). לכן עקידת יצחק היה חורבן של כל מה שעשה אברהם מברית המילה, שהיה כדי להקים את עם ישראל דרך יצחק שיוולד לו כיהודי. לכן בקושי העקידה הרגיש אברהם שיש לזה קשר ליום כיפור, יום מילתו, שזה חלק מהניסיון. לכן נחשב זכות העקידה גם ליוה"כ, כעין שקשור ליום זה. אולי אפילו יותר מזה, ביוה"כ יש שני עניינים, יש את מילת אברהם, ויש את הסליחה לאחר חטא העגל כשמשה הוריד את הלוחות השניים ('יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' [תענית ל,ב]). לכן אצל אברהם ליוה"כ היה פחות כח חזק, כיון שעדיין לא היתה הסליחה על העגל, ולכן בר"ה היה יותר חשיבות של דין באותו זמן, כיון שבו נברא העולם (כך שאצל אברהם זה כבר חל בשלמות), ולכן אצלו היה ראוי שיתגלה זכות העקידה בר"ה, אבל לעתיד שיש כח גדול של כפרה ביוה"כ ראוי שיתגלה בו כח העקידה, ולכן מצד זה יש גילוי ביוה"כ לעקידה (שאילו נעשה לאחר כפרת העגל היה נעשה ביוה"כ); ובפרט שה' סולח ביוה"כ גם בשל האבות (מילת אברהם), ולכן ראוי להתגלות קשר של העקידה ליוה"כ, שגם הוא זכות אבות לכפרה. לכן יש גילוי ביוה"כ לעקידה מצד פנימי זה, ולכן כאילו נעקד ביוה"כ. בפרט שניסיון העקידה לקח כמה ימים (שלושה ימים), ולכן אפשר להחשיב את הזכות שתתפרס על פני כמה ימים, שזהו כעין על רקע עשי"ת (שאמנם זה יותר משלושה הימים, אבל זה מאותו מקור עקרוני, שלאו דווקא רק היום עצמו). אולי זהו שיש מדרש שאומר: 'בשעה שעקד אברהם אבינו ע"ה את יצחק אמר: רבש"ע, תן לבני עשרת ימי תשובה' (ראיתי שמובא בשם החיד"א שמביאו, אבל לא ברור מה המקור בחז”ל). כעין רמז שהעקידה היתה בר"ה, אלא שכיון שיש התגלות ושייכות ליוה"כ מהצד הפנימי, אז ביקש אברהם שאכן יחשב זכות ליוה"כ וכך יצא שיהיו עשי"ת ביניהם. אמנם אולי אפשר גם ההפך, שהעקידה היתה ביוה"כ, וזה חלק מעניינו של חודש תשרי שבו נברא העולם, ולכן באים לגלות את תיקון העולם שבאברהם וצאצאיו. והעקידה נעשתה ביוה"כ שהוא יום ברית המילה, כאותו גילוי של יסוד בנ"י. אלא שכיון שניסיון העקידה החל כמה ימים קודם, ואף נעשה בתשרי בשל שהוא חודש הבריאה, אז ביקש אברהם שיחשב זכות אחורה אף עד ר"ה יום הדין; ולכן נחשב שביקש עשי"ת ואף נחשב שהעקידה גם קשורה לר"ה, כעין גילוי כח העקידה בו. אולי אפשר שבכלל העקידה היתה בניסן כיון שבו יש עניין של גילוי יצחק (שנולד בו), ולכן בו גם הגילוי שבעקידה; אלא שבעקידה יש כח גדול לכפרה וסליחה בדין, ועל ניסן נאמר: 'ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר "ראשון הוא לכם לחדשי השנה"' (שמו”ר שם). לכן זכות העקידה שהיא יסוד לתשועה, התגלה ממנו (מניסן) ונמשך זכות לעמידה בדין שבימי הדין, לקבל תשועה מהדין הרע (והוא ראשון לחודשי השנה ולכן כעין מרמז דימוי וחיבור כנגד זה לתשרי שהוא ראשון, וכך ממשיך גם לראש השנה שבתשרי); ואברהם ביקש שיחשב זכות העקידה כזכות לימי הדין (שבכך פעל להוציא זאת לפועל). לכן היה בזה גילוי כנגד ר"ה ויוה"כ שהם ימי הדין, כאילו נעקד בהם; שאברהם ביקש ונענה בחיוב שיחשב לזכות בימי הדין. ומה שנאמר 'מפני שר"ה היה' הכוונה שהיה אז גילוי של ר"ה, כעין ר”ה; וזה רמז “בחודש השביעי” בחודש השבועה, שאין הכוונה כפשוטו – החודש שה' נשבע בו, אלא החודש שבו חלה השבועה שזכות העקידה תכפר, שזהו תשרי החודש של ימי הדין.