"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. וישמע משה ויפל על פניו" וגו' (במדבר טז,א-ד). 'דבר אחר: "אשרי האיש". אלו בניו של קרח שלא הלכו בעצת אביהם, שנאמר (במדבר טז כו): "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה". "ובדרך חטאים" (שם יז ג) - "את מחתות החטאים". "ובמושב לצים", זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן. מה עשה? כינס כל הקהל, שנאמר (שם טז יט): "ויקהל עליהם קרח את כל העדה". התחיל לומר ליצנות, ואומר להן: אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות, והיתה לה שדה אחת. באתה לחרוש, אמר לה משה (דברים כב י): "לא תחרוש בשור וחמור יחדו". באתה לזרוע, אמר לה משה (ויקרא יט יט): "שדך לא תזרע כלאים". באתה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: הניחי לקט שכחה ופאה. באתה לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון ומעשר שני; הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה? מכרה את השדה ולקחה שני כבשות ללבוש מגזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה (דברים טו יט): "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר". הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גיזה וגזזה אותן, אמר לה: תני לי ראשית הגז, שכן אמר לי הקב"ה (שם יח ד): "וראשית גז צאנך תתן לו". אמרה: אין לי כח לעמוד באיש הזה, הרי אני שוחט אותן ואוכלתן. כיון ששחטן, אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא נצלתי מידו?! הן עלי חרם! אמר לה: תנה לי, שכך אמר הכתוב (במדבר יח יד): "כל חרם בישראל לך יהיה". נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה. אריך כדין הא ביזתא עלובתא. כ"כ הם עושים ותולין בהקב"ה. מכאן שהיה ליצן. "כי אם בתורת ה' חפצו", אלו בניו שאמרו שירה, ואמרו: חייבין אנו בכבוד אבינו, נחלוק כבוד למשה רבינו; עמדו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה. "ובתורתו יהגה", אלו בניו של קרח' וכו' (מדרש תהלים א,יג). חז"ל דרשו על קרח שטען נגד משה בסיפור על אלמנה ובנותיה, מניין להם לדרוש זאת? נראה שקרח ועדתו נבלעו באדמה (מדוע דווקא נענשו בבליעה? ראה 'תורת המקרא', "קרח" אות א', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ולכן דרשו שכעין בטענותיהם נגד משה ואהרן השתמשו בדברים שעליהם העולם עומד שהם שלושה: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב), ולכן כנגד מעשיהם נבלעו באדמה כעין שביטלו את עמידת העולם, ולכן כעין נפלו ונבלעו באין אדמה. על התורה עברו בכך שיצאו נגד התורה של משה, על העבודה עברו בכך שרצו לבטל את כהונת אהרן ("המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם. ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהנה" [במדבר טז, ט-י]), כך שנשאר רק חסד, לכן דרשו שקרח בטענותיו פגם בחסד, ולכן דרשו שטען בעניין של חסד, כאילו התורה אינה מביאה חסד בעולם אלא היא אנטי חסד. אולי אפשר שלמדו שקרח טען בעניין חסד כיון שנאמר: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (פס' ג). שיסוד טענותיהם זה שכל העדה כולם קדושים, וגילוי מהות ישראל זה בשלושה סימנים: 'אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים, דכתיב (דברים יג, יח): "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין, דכתיב (שמות כ, כ): "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב (בראשית יח, יט): "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'' (יבמות עט,א). לכן דרשו שתקפו את משה (לפני כולם שזהו פגם בביישנים בקרח ועדתו; וכן טענו שמשה ואהרן לקחו לעצמם מעלה של שלטון, בחוצפה, בלי בושה מישראל), ועשו זאת ע"י טענות של רחמים וחסד כנגד רחמנים וגומלי חסדים, כעין שהם מתעלמים מגילוי מעלתם של ישראל בהלכותיהם. אולי גם למדו שקרח בא לבטל את התורה שמשה הביא, לבטל את התורה האמיתית, והתורה במעלתה השלמה והאמיתית היא תורת חסד: 'וא"ר אלעזר: מאי דכתיב (משלי לא, כו): "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד' וכו' (סוכה מט,ב). לכן דרשו שטענותיו של קרח היו בגילוי של תורה שהיא אנטי חסד, כאילו תורת משה אינה תורה של חסד, אינה תורת אמת. קרח הביא משל על אלמנה ושתי בנותיה, בפשטות זה בא להפעיל חזק את הרגש כדי להמריד את העם נגד משה; אולם אולי כעין בא לטעון בגילוי ההיפך הגמור מאהרן, כדי לחדד יותר את השנאה. לאהרן היו אז שני בנים (ששני בניו נדב ואביהוא מתו כבר קודם, בהקמת המשכן); לכן כעין שאהרן חי ויש לו שני בנים, כך שהיפוכו זהו אלמנה (שהבעל מת) ושתי בנותיה (שזה בנות במקום בנים). אולי גם כעין בא לרמז שלאהרן נשארו שני בנים כיון ששני בניו מתו בהקריבם אש זרה, כעין גילוי שהם אינם ראויים באמת לעבודת המשכן, לכהונה, ולכן מתו, שזו היתה טענתו שהכהונה מגיעה להם ולא לאהרן ובניו. קרח מתחיל בטענה שלאלמנה היה שדה אחת ('והיתה לה שדה אחת'), אולי דרשו מדברי דתן ואבירם שאמרו: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (פס' יד), שמזה שטענו על נחלת שדה סימן שבזה היה הדיבור, שמלמד שטענת קרח היתה קשורה עם נחלת שדה. וטוען קרח שכשבאה לחרוש אמר לה משה "לא תחרוש בשור וחמור יחדו", שזה למדו מכך שקרח ועדתו טענו על ההנהגה, בטענה שכולם קדושים, כולם שוים, שזהו כעין חרישה שמושכים הבהמות קדימה כעין מנהיגים שמושכים אחריהם, ושור וחמור הם בהמות שונות ולכן אסורים לחרוש יחד, וזהו כעין טענת קרח שאין הבדל של שוני, אלא כולם שוים וצריכים להנהיג יחד. וממשיך בלא תזרע כלאים, שגם זה האיסור בזרעים שונים, כטענת קרח שכולם שוים, רק שבזה רמז לדבריו שכל העדה קדושים, לא רק כטענה של המנהיגות וכהונה שמנהיגים (שזהו שור וחמור), אלא גם בכלל הקהל אין הבדל ("כי כל העדה כלם קדשים"), וזהו כעין איסור זריעת כלאים בשדה, שבה זורעים הרבה זרעים פשוטים, כעין טענתו שהעדה גדולה (כשדה גדולה) ואין הבדל ביניהם. ממשיך קרח וטוען ש'באתה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: הניחי לקט שכחה ופאה', שזה כדי לעוות כאילו התורה אינה באמת חסד גדול (כמתגלה במתנות עניים), וכן אולי רמזו שבסמוך (לפני ציצית) מסופר על מקושש העצים, שזהו: '"וימצאו איש מקושש עצים", תולש מן הקרקע היה' (ספרי; במדבר טו,לב). וזהו שטוען קורח שהאלמנה באה לקצור שזהו תולש מהקרקע. ואז ממשיך: 'באתה לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון ומעשר שני', שזה למדו שמוזכר קודם (כאגב) תרומת גורן (וכן נאמר לשון תרומה - "תרימו תרומה"): "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אתה" (טו,כ), ולכן דרשו שבאה לעשות גורן; וזה בא לדייק: '"כתרומת גורן" - שלא נאמר בה שיעור, ולא כתרומת מעשר שנא' בה שיעור' וכו' (רש"י), כך שיש רמז גם לשאר תרו"מ. ובהמשך 'מכרה את השדה ולקחה שני כבשות ללבוש מגזותיהן וליהנות מפירותיהן' שזהו כרמז שסמוך לקורח נאמרה פרשת ציצית, שזהו בגד צמר, שזהו כמו שרצתה להכין בגד צמר: 'ללבוש מגזותיהן'. [ובפרק טו מובא על קרבנות, שמזה (מחלק מהקרבנות) הכהנים אוכלים, וזהו שלקחה כדי להנות מהן: 'וליהנות מפירותיהן']. ואז: 'כיון שילדו בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה (דברים טו יט): "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר"', שאת זה רמזו כעין שנאמר על חלה קודם: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה", שנאמר כאן הראשית, כך טען שלקח לה את הראשית שבצאן (אמנם זה בחלה וזה בולד בהמה, אבל למדו מהראשית ולא שבדיוק אותו דבר). 'הגיע זמן גיזה וגזזה אותן. אמר לה: תני לי ראשית הגז, שכן אמר לי הקב"ה (שם יח ד): "וראשית גז צאנך תתן לו"', שזה כרמז בציצית שנעשה בצמר, ובראשית כעין שבחלה נאמר ראשית; שכך זה יוצא רמז לראשית הגז. 'כיון ששחטן אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה', זהו כרמז בפרק הקודם שנאמר על קרבנות, שחלק מהבהמה ניתנת לכהן לאכילה (אמנם לא נאמר במפורש, אלא נאמר על נסכים לקרבנות, אבל רמזו בשל עניין הקרבנות); וכן מה ששחטה כעין רמז שנאמר על המקושש שהוצא להורג, כעין שהאלמנה המיתה - שחטה את הכבשים. והסוף שהחרימה לה', זה נרמז שנאמר בסמוך: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם" (טו,מא), שזהו כעין גילוי שהכל של ה' (שה' הוציאנו ממצרים כך שאנו וכל אשר לנו שייך לה'). אולי דרשו שבסיפורו טען על שמונה דברים נגד משה ואהרן (לא תחרוש שור וחמור, לא תזרע כלאים, לקט... , תרו"מ, בכור, ראשית הגז, זרוע ... , חרם) כנגד שבסמוך ובפרשתנו יש שמונה ענייני פרשיות (נסכים, חלה, קרבן ציבור שחטא בע"ז, קרבן יחיד שחטא בע"ז, מציאת המקושש, הריגת המקושש, ציצית, קרח). בסיפורו מציין קרח ארבעה שלבים: שדה, (ואז: 'מה עשתה? מכרה את השדה ולקחה שני כבשות', כעניין חדש שפעלה להפטר ממשה ואהרן) כבשים, (ואז: 'אמרה: אין לי כח לעמוד באיש הזה, הרי אני שוחט אותן ואוכלתן', כעניין חדש שעשתה נגדם) שחיטה, (ואז: ' ... אפילו ששחטתי אותן לא נצלתי מידו?! הן עלי חרם!' כעניין חדש בפעולותיה) וחרם; שזהו ארבעה דברים כעין שבאה להתנגד לארבעה אנשים - משה אהרן ושני בניו.