"ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלקי אבתיכם נתן לכם” וגו' (דברים ד,א). לאחר שמשה מספר שהתחנן לה' להיכנס לארץ וה' סירב וכו', עכשיו משה מדבר לעם שיזהרו בקיום המצוות בארץ. נראה שבפס' כאן יש רמזים לדורנו, שמשה אומר לישראל שישמעו למצוות שמלמדם, שבכך יחיו ויבואו וירשו את הארץ, שזה נאמר על כלל המצוות אבל נראה שנאמר במיוחד בקשר למצוות ישוב הארץ, שזה מה שאמר קודם שרצה להיכנס (וכך יקיים מצוות ישוב א”י), וה' אמר לו שיצווה את יהושע שיכניסם וינחיל את הארץ: “צו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה” (ג,כח), כך שזו המצווה המודגשת ביותר (ע"פ הסמיכות לנאמר קודם), שהיא הזכות להגעה והקמת הארץ, בבניינה ובקיום השלטון בה (שישוב או חורבן הארץ נקבע ע"פ השלטון [כמו שמוכח בדיני קריעה על ראית החורבן]; ומצוות ישוב הארץ כוללת שני עניינים – בניין הארץ והשלטון בה: 'מצוה רביעית – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא'ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה"' וכו' [השגות הרמב”ן לספר המצוות, עשה ד]). לדבר זה אנו זוכים ע"י החלוציות להקמת הארץ: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). לכן רומז להם משה שישמעו למה שמלמד אותם, שמעבר לכלל המצוות יש להקפיד במיוחד ברצון ליישב את הארץ, כמו שאמר להם קודם שהתחנן כדי להכנס לארץ (שבזה לימדם איך צריך להיות גילוי הרצון של האדם כלפי הארץ), שזו המצווה שנותנת הכי הרבה זכות להקמת הארץ, ליישוב ושלטון יהודי בארץ, כרצון ה'; שכך ע"י שתקפידו במצוה הזו תזכו לקיים מצות ישוב הארץ - “ובאתם וירשתם את הארץ". כשבאנו לארץ וזכינו לנצח במלחמות ולהקים שלטון יהודי קבעו חכמי ישראל את יוהע"צ כיום חג עם הלל והודאה לה' (ראה 'תורת המועדים', 'יום העצמאות לאור ההלכה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שדבר זה נלמד מפורים וחנוכה, בק"ו מפסח, כך שזהו גילוי רצון התורה ולא דבר חדש שמוסיפים, לזה רמז משה: "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם” (ב), שיוהע"צ איננו תוספת למצוות, אבל גם לא גורע, שע"פ דין חייבים לחגוג זאת שהרי זה ק"ו שהיא ממידות שהתורה נדרשת בהם, כך שאם לא מקיימים (כלום) עוברים על גריעה ממצוות התורה; כך שקיום יוהע"מ על פרטיו הוא גילוי של תורת משה, לא מוסיף ולא מפחית אלא תורת משה כראוי בשלמותה. "עיניכם הראות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום” (פס ג-ד). בעל פעור זהו ע"ז, ובזה ניסו (המואבים) למנוע את כניסת ישראל לארץ, שזהו רמז שיש לעלות לא"י (שלא כמו שהמואבים ניסו למנוע), שהיא מקום הקדושה שלא כחו"ל שהדר שם כעין עובד ע"ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). ומזהיר שה' השמיד את מי שנמשך אחר בעל פעור, ושהחיים זה בדבקות בה', שזה דווקא בא"י מקום הקדושה, שדווקא כאן יש גילוי של חיי קודש שזהו החיים האמיתים; לכן א"י נקראת ארץ החיים שדבקה בקב"ה: “אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (תהלים קטז,ט). ומי שמתנגד לעליה לארץ, ח"ו אין בו גילוי של חיים, ולכן ישמידו כעין ההולכים אחר בעל פעור, שכך בשואה הנוראה הושמדו באירופה רבים ביותר, כיון שהתנגדו אז לעליה לארץ; לעומת מי שחי בארץ שדבק בה' כראוי ולכן "חיים כלכם היום", שהנאצים ימ"ש לא נגעו בהם, שלא הצליחו להגיע לארץ. "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה” (פס' ה), אע”פ שהתנגדו לעליה לארץ בשל טענה של שמירת התו”מ, אין זה רצון הקב”ה; לכן כאן מודגש שאת התו"מ שלימד משה עיקר העשיה זה דווקא בא"י: “לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה”. שבא"י זה עיקר מקום קיום התורה: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי; "עקב", מג). מטרת התו"מ זה קידוש השם בעולם, לכן יש חשיבות לתו"מ דווקא בא"י בה נעשה קידוש השם, לעומת חו"ל ששם זהו חילול השם: "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר אדנ'י ה' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדנ'י ה' בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (ירמיהו לו,כ-כד). לכן ההגעה לארץ זהו קידוש השם, לעומת השארות בחו"ל שזהו חילול השם, ולכן אין ה' רוצה בכך, ואין זו התורה באמת. לכן ממשיכה כאן התורה ואומרת על קידוש השם, הכבוד שנעשה לנו בגויים: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה” (פס' ו); שכך נעשה קידוש השם בהיותנו בארץ. ובפרט שרואים את חכמתנו, ומזהים אותנו עם גילוי שם ה' בעולם, כיהודים, שרואים בנו מגלי רצון ה' בעולם (גם אותם שאינם שומרים תו"מ הגוים רואים בהם כך, בשל מהותינו כיהודים), וכך נעשה קידוש השם בארץ שמפותחת במדע ובחידושים שמקדמים את כל העולם, ולכן נרמז על קידוש השם בגילוי חכמה, שהגוים אומרים: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה” (וזה מקושר לתורה); ובפרט שיש שממש מקשרים זאת ישירות לתורה, כמו בקוריאה הדרומית שלומדים גמ' במחשבה שזה יפתח אצלם את השכל, כיון שרואים את היהודים כחכמים ןמקשרים זאת ללימוד תורה (גמ') אצלנו. וכן נעשה קידוש השם בארץ ע"י הניצחונות שלנו על אויבנו, שכך ממשיכה התורה שה' קרוב אלינו בצעקתנו אליו, כרמז לסכנות (שאז צועקים לה' שיושיענו) שה' מצילנו מידם: "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו” (פס' ז), שכך נעשה בכל העולם קיוש השם גדול כששומעים על הניצחונות של ישראל במלחמות, כמו שנעשה בששת הימים ובכלל בכל המלחמות, ואף בימנו עכשיו שאנו מנצחים את אויבינו ומכים אותם שוק על ירך כולם רואים את יד ה' ומכירים בזה (אפילו אויבנו; שאנשי דת אירנים טענו שהרבנים עושים כשפים כדי שהם לא יצליחו לפגוע בנו). וממשיכה התורה ביושרה של ישראל, שהולכים כראוי, שיסודו מהתורה שנספגה בנו במשך השנים, שזהו ברמז: "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום”. אבל זה לא הסוף, אלא בהיותנו בא"י אנו מתחזקים בדבקות בקב"ה בזכות השכינה שבארץ (להבדיל מחו"ל שההתבוללות משתוללת), וכך מתקדשים עד שנזכה לשוב כולם בתשובה שלמה (מיראת כבוד ה'), ולכן ממשיך משה בשמירת התורה ובקשר לסיני שם היה גילוי שכינה גדול, וגילוי יראת ה' גדולה: “רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון" וגו'. ויש בזה גם רמז שילמדו ליראה את ה' כראוי בשלמות, שלא מספיק ללמוד תורה הרבה, שאפשר לעסוק בתורה אבל לא להיות דבק בה באמיתיותה, וכך מגיעים לטעויות חמורות ברצון ה' האמיתי, שבונים מגדלים פורחים באויר ומנותקים מהמציאות בשל הדעות האישיות שלהם, שמכניסים את דעתם לתורה כאילו שזהו דעת התורה (שעוטפים את דעותיהם בטענות של כאילו תורה); לכן מדגיש משה שה' אמר לו להקהיל את העם בסיני כדי שילמדו לירא ממנו, שהתורה תהיה לשמה לגמרי, ברצון לברר באמת שלמה את רצון ה', ע"י שחלה יראת הרוממות עלינו, שהיא שיא המעלה בעבודת ה', בעסקנו בתורת ה' לשמה לגמרי (וכך לא מעזים להכניס כלל דעות אישיות, אלא הכל בדבקות בה' ותורתו בלבד), שרק ככה מגיעים לדעת תורה אמיתית, שדבקה בא"י ובבניינה בשלמות (ולא שמנותקת מגילוי מעלת א"י והשלטון שלנו בה), שזהו רצון ה' האמיתי כמתגלה בתורה.