"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א). בר"ה יש מצוות שמיעת תקיעת שופר, ומביא הרמב"ם שיש בכך רמז: 'אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה' וכו' (רמב"ם; הל' תשובה ג,ד). מקורו של הרמב"ם בפסיקתא רבתי: 'התקינו עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות כנגד עשרת ימי תשובה. אמר ישעיה: "ועוד בה עשיריה ושבה והייתה לבער" (שם ו' י"ג). אמר הקב"ה: בר"ה אני דן את עולמי ובו ביום הייתי צריך לגמור את הדין, ולמה אני תולה עד עשרה ימים? כדי שיעשו תשובה עוד. ולמה עוד בה עשירייה? כדי שיעשו תשובה. ושבה והייתה לבער, שאם עשיתם תשובה באילו הימים אפילו יש בכם כמה עונות אני מבערם ומזכה אתכם, ואם לא עשיתם בהם תשובה הוו יודעים שדינכם מתפסק ביום הכיפורים, ולא עשיתי בכם אלא אתם עשיתם בעצמכם, למה? שכך התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה (כשתהיו) [כדי שתהיו] חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמיכם לתשובה. אמר הנביא: "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו" (עמוס ג' ו') לפיכך "אם יהיה רעה בעיר וה' לא עשה" (שם)' (פסיקתא רבתי, מ). קודם לכן באותו מדרש מובא שיש מעלה בשופר להעביר מדין לרחמים: 'כשתהיו עומדים לפניי בר"ה היו נוטלים שופרות ותוקעים בהם ואפי' יש לכם כמה קטיגורים הם בטלים מכם. [דבר אחר] "בחדש השביעי יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט א') אמר דוד: אין גדול מן השופר שהוא מסלק מדת הדין ומקרב מדת רחמים, [בשעה] שהקדוש ברוך הוא עולה ויושב על כסאו שלו בדין. יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש אמר: "עלה אלקים בתרועה" (תהלים מ"ז ו'), מיד תקעו בשופר, ומדת הדין [מסתלקת ומדת הרחמים] מתקרבת, "ה' בקול שופר" (שם)'. (שאלקים זה שם של מידת הדין, ושם ה' זה של רחמים, וזהו שמשתנה ע”י השופר כמו שנאמר בפס' קודם "עלה אלקים בתרועה" שעולה לכסאו בדין, ואח”כ שם ה' – רחמים, בשל “בקול שופר”) אולם לא נאמר מה הסיבה שהיא מעבירה ממידת הדין למידת הרחמים? אמנם קודם לכן כבר נאמר: ' … אמר הקב"ה: ומה אדם הראשון שדנתי אותו זכיתי אותו ביום משלי, אף אתם כשתהיו באים לדין לפניי בר"ה היו באים בשופרים ואפילו יש לכם כמה קטיגורים אני אזכור עקידתו של יצחק ומזכה אתכם, שנאמר "דבר אל בני ישראל באחד לחודש" וגו' "זכרון תרועה”'. וכן מובא מיד אחר הדרשה שמעביר ממידת הדין למידת הרחמים: '[דבר אחר] "בחדש השביעי באחד לחדש", אמר להם הקב"ה: אומות העולם אין להם זכות אבות לתלות בהם כשהם נידונים, אבל אתם בזמן שאתם נכנסים לפני בדין אפילו אתם מתחייבים מן הדין אני מסתכל בזכות אבות ומזכה אתכם בדין. אמרו לו: והרי בר"ה אנו נידונים! אמר להם: בואו וראו שבו בפסוק הזכרתי את האבות: "באחד לחודש" בזכות אברהם – "אחד היה אברהם" (יחזקאל ל"ג כ"ד). "זכרון תרועה" בזכות יצחק, למה בשופר? זכר לקרני האיל. "מקרא קודש" בזכות יעקב – "שמעו אלי יעקב ישראל מקוראי" וגו' (ישעיה מ"ח י"ב)'. ממילא נראה שהשופר מזכיר את העקידה ובכך מעביר מדין לרחמים, בזכות יצחק, ומתוך כך נזכרים גם שאר האבות (שהוא חלק מהם) ובזכותם מעביר לרחמים. נראה שהשופר לא רק מזכיר זכות אבות, אלא יש יחד עם זה גם זכות של א"י, שגם היא זכות זכרון לנו: “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" (ויקרא כו,מב). שהאבות קשורים עם הארץ, ולכן הם מביאים לרחמים יחד עם זכות הארץ. נראה שזהו העומק בעקידה, שיצחק נעשה אז קשור במיוחד לא"י: '"גור בארץ הזאת". א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב”ר סד,ג), לכן בשופר מזכיר את העקידה וזכות אבות וזכות הארץ. בא”י יש כח של כפרה: 'היה ר' מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל – א"י מכפרת עליו, שנא' (ישעיה לג) "העם היושב בה נשוא עון”. ועדיין דבר תלי בדלא תלי. (ירמיה נא) "כי ארצם מלאה אשם מקדוש ישראל”, ועדיין דבר תלי בדלא תלי. ועדיין אין אנו יודעים אם פורקים עונותיהם עליה ואם נושאים עונותיהם עליה. כשהוא אומר "וכפר אדמתו עמו" – הרי פורקים עוונותיהם עליה ואין נושאים עונותיהם עליה' (ספרי; דברים לב,מג). לכן בשופר מתחברים לא”י ולכן בא בה כפרה וכך מעביר ממידת הדין לרחמים. זה גם קשור לעניין החזרה בתשובה (כמו שמביא המדרש והרמב”ם), כיון שבא”י יש כח של חזרה בתשובה, כמו שאומרת התורה: “והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך. ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" וגו' (דברים ל,ה-ו). הגילוי של חזרה בתשובה יחד עם כח הארץ – ששבים לארץ, רמוז בפס' יחד עם שופר שקורא להם לשוב לארץ ולבא לעבוד את ה': “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיהו כז,יג). בתקיעת השופר אנו מכריזים על מלכות ה' (כמו שתוקעים בהכתרת המלך) ועל זכרוננו לטובה לפני ה': ' … ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות; מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר' (ר"ה טז,א). אולם מדוע זה מעלה את זכרוננו לטובה לפני ה'? בפשטות זה משום שבתקיעת השופר שאנו מכריז בזה על מלכות ה' זה מבטא את יעודנו בעולם – להמליך את ה' בעולם, וזה מעלה גדולה וזכות רבה לנו. אולם מהמשך הגמ' משמע שזה בזכות הזכרת העקידה: 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני'. אלא שנראה שזה אותו עניין, שהעקידה הראתה בשיא את יעודנו בעולם, שיעודנו לגלות את שם ה' בעולם ע”י עשיית רצון ה' בעולם בשלמות, ששיאו נעשה בניסיון העקידה. וכמו שאמרנו קודם בעקידה יש קשר לחיבור לא"י, כך גם נראה שבשופר שמחבר לא"י מתגלה שיא שלמות מעשינו בהליכה אחר רצון ה', כיון שדווקא בא"י יש את גילוי התורה בשלמות (ספרי "עקב", מג). בנוסף, דווקא בישוב בנ"י בא"י יש גילוי מלכות ה', שהמציאות של גלות זה חילול ה' ואילו בשיבה לארץ זהו קידוש ה', שמראה את גודל מלכות ה' (שבגלות כביכול ה' לא יכל להצילנו), כמו שאומר הנביא: “לכן אמר לבית ישראל כה אמר אדנ'י ה' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדנ'י ה' בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו,כב-כד). '"ויבוא" - … ומדרש אגדה: הקב"ה בא עמהם בגולה והטה אוזן מה היו אומרים השבאין: הרי אלו עם ה', ולא היה לו יכולת להצילן. במדרש איכה רבתי: "ויחללו את שם קדשי" – השפילו את כבודי, ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם "עם ה' אלה ומארצו יצאו", ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו. "לא למענכם" – התשועה שאושיעכם. "וקדשתי את שמי" – ומה הוא הקידוש? "ולקחתי אתכם מן הגוים"' (רש"י). לכן השופר שמגלה על קיבוץ ישראל ("ביום ההוא יתקע בשופר גדול") שמשמיע קול חזרה בתשובה לארץ – שיחזרו לארץ, זה גם השופר שמגלה על מלכות ה' ([כתקיעת שופר בהכתרת מלך, וכן] שיש בו כח ומולך על כל העולם, היפך ממה שהשובים אמרו), ובזה גם מתגלה מעלתנו – שאנו עם ה' המגלים את שמו בעולם (לכן רואים בנעשה בנו על כח ה'), שזהו יעודנו, ולכן זהו זכות גדולה לנו. לכן אולי בכניסה לארץ תקעו בשופרות להפלת חומות יריחו (והיא התחלת הכניסה לארץ, כגילוי לכל ישוב הארץ), לומר שהקשר של בנ"י לארץ מתגלה בשופר, והוא בא להראות את מלכות ה' בעולם – את כוחו הגדול שהוא המולך על המציאות כולה (ועשו בשבעה שופרות, ושבעה ימים, וביום השביעי שבעה סיבובים [יהושע ו], כרמז לשבוע הבריאה, שכל העולם כולו תלוי בזה, שאנו דרך הארץ מתקנים את כל הבריאה לה'). ר"ה הוא יום בריאת האדם בבריאת העולם, והעולם נברא מא"י ('ושתיה היתה נקראת. תנא: שממנה הושתת העולם, תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם' וכו' [יומא נד,ב]), לכן בר"ה יש זכרון לא"י שממנה ממשיך כל העולם, שכך גם בתיקון העולם מא"י מקדשים את כל העולם; וזה מוזכר בשופר שמרמז על מעלת א"י בתיקוננו את העולם דרכה, וכתקיעת שופר בהכתרת מלך, שבא”י אנו מכתירים את ה' על כל העולם. לכן הלימוד לדין שבר”ה הוא מפס' שמדבר על מעלת א”י שה' משגיח עליה תמיד, שזה כמובן בשל גילוי הקדושה בה; שזהו הפס' "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה” (דברים יא,יב), שמזה למדו: ' … רב נחמן בר יצחק אמר: לדין, דכתיב (דברים יא, יב) "מראשית השנה ועד אחרית שנה", מראשית השנה נידון מה יהא בסופה' וכו' (ר”ה ח,א). לכן מובן שאת דיני השופר לומדים בג”ש מיובל (ר”ה לג,ב), שהוא שיא בגילוי קדושת א”י, ובו משתחררים העבדים, שבכך נעשים כולם עבדי ה' בשלמות (שבעבדות שיש עליו אדון, יש פגיעה בעבדות לה' בשלמות [כמו שמשמע מהגמ' בקידושין כב,ב]); כך שיש גילוי של קדושת א”י ומלכות ה' וזה מתגלה בשופר, וכך גם מתגלה בר”ה (ולכן נלמד בג”ש מיובל). בשופר תוקעים יללה – תרועה, ותוקעים פשוטה לפניה ולאחריה (ר”ה לג,ב), והיללה נלמדת מהנאמר באם סיסרא, שהוא נלחם בא”י. אולי זה מרמז שבשופר יש רמז לא”י, שהיא שלמות המעלה בקדושה והיסוד לתיקון עולם, ולכן מסובבת לפניה ואחריה בתקיעה ישרה וחלקה – ישר כראוי ומכובד; אבל באמצע יש יללה של בכי כרמז שא”י נקנית ביסורים: 'תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' (ברכות ה,א). אולי תוקעים שלושה סטים של תקיעות כאלו (שזהו מדאורייתא) כרמז שהיסורים של א"י זה אחד מתוך שלושת המתנות שבאות ביסורים שקשורים לקדושה בעולם (שלכן הם מתנות טובות של הקב"ה), שלזה אנו בעולם כמו שנידונים בר"ה על מעשינו בעולם. ויותר מזה שלושת הדברים קשורים לר"ה, שהתורה וא"י הם היסוד לקדושה ותיקון עולם, שעל זה נידונים לעוה"ב, ולכן קשורים יחד, ולכן מתבטאים בשופר לגילוי מידת הרחמים כדי להקל את היסורים על קבלת שלושתם, שלא יבואו עלינו קושי של מידת הדין.