'באחד בתשרי ר"ה לשנים. למאי הלכתא? … רב נחמן בר יצחק אמר: לדין, דכתיב (דברים יא, יב) "מראשית השנה ועד אחרית שנה" – מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא? דכתיב (תהלים פא, ד) "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ר"ה, וכתיב (תהלים פא, ה) "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב"' (ר"ה ח,א-ב). ישנה מחלוקת בחז"ל מתי נברא העולם: 'תניא, רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם … ר' יהושע אומר: בניסן נברא העולם' וכו' (ר"ה י,א-יא,א). לפי ר"א מובן מדוע העולם נידון בתשרי, כיון שזהו זמן בריאתו ולכן ראוי לדון בו, אבל לשיטת ר"י מה המיוחד בחודש תשרי? וגם לר"א מה המיוחד בחודש תשרי שלכן דווקא בו נברא העולם? ר"א ור"י חלקו על כמה דברים האם היו בניסן או תשרי, ובכמה דברים מודים על אותו זמן. בין השאר שניהם מסכימים ש'בפסח נולד יצחק … בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו'; נראה שבזה מרומז שבניסן יש כעין גילוי של מידת הדין החזקה, לעומת תשרי שלא כך. לכן יצחק שמרמז על מידת הדין, "פחד יצחק" (בראשית לא,מב), הוא נולד בניסן, החודש שיש בו גילוי של דין; לכן בחודש זה נגאלו ממצרים, שגאולת ישראל באה ע"י מידת הדין הקשה שפגעה ושברה לגמרי את מצרים, שפגעה בהם חזק ביותר, שמתו כל בכוריהם וכל חשוב שבמצרים (רש"י; שמות יב,ל. ולא רק זה אלא אפילו פגעו בגופות הבכורים שמתו פעם ונקברו בבתים, וכן נפגעו אפילו ה'איקונין' שלזכרם, שזה מאוד הכאיב להם כיום קבורתם [מכילתא]. וכן בקריעת ים סוף מתו המצרים הרודפים). לעומת זאת העבודה הפסיקה בתשרי (שאמנם גם זה בעקבות המכות אבל לא בצורה קשה כמו במכת בכורות), שזה בעיקר מראה על החסד שה' הציל את בנ"י מעבודת מצרים. לכן אז ראוי לדון את העולם, מתוך שיש גילוי של חסד ורחמים, שה' מרחם על בריותיו בדין (כמו שלכן דן בצורה שיצאו כמה שיותר טוב בדין, שישראל בזמן שמקיימים מצוות והגוים בזמן שיושנים ולכן לא חוטאים: 'א"ר לוי: (תהילים ט) "והוא ישפט תבל בצדק ידין לאומים במישרים", הקב"ה דן את ישראל ביום בשעה שהן עסוקין במצות, ואת האומות בלילה בשעה שהן בטילין מן המצות' [יר' ר"ה א,ג]). אולי לכן גם בפס' שמלמד על זמן הדין שבר"ה כעין נרמז שנאמר "משפט לאלקי יעקב", כעין יעקב ולא יצחק, כרמז לגילוי של ה' בדין (אלקים שזה מידת הדין) שאינו בגילוי של יצחק שהוא דין קשה. (בנוסף גם כיון שבתשרי בטלה העבדות אז מאז אפשר להתחיל לדבר על עבדות לה', אמנם עדין זה לא מספיק עד היציאה לגמרי, אבל זה לפחות ההתחלה של אי עבדות לאדם שכך יכול להיות עבד לה' כראוי, ולכן ראוי לדון אז על מה מעלתו ויעודו בעולם כעבד ה' – מה מעמדו וממילא מה דינו לקבל [ובפרט ע”פ מה שעשה עד עכשיו בעולם, זה מעמיד את מעמדו בתיקון העולם, וכך ע"פ זה ינתן לו בעולם לפעול – ע”פ מה שכבר הוכיח בפעולותיו, שכך יקבל לשנה החדשה כדי שיוכל לעבוד את ה' בהמשך ע”פ מעמדו שהוכיח עד היום]). נראה שדבר זה קשור במציאות הקיימת בעולם, שבניסן מתחיל זמן הקציר (של שעורים), כמו שנאמר במנחת העומר שב-א' חוה"מ פסח: "וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג,י). הקציר הוא זמן של עבודה קשה, שעובדים בשמש והעבודה עצמה קשה (שצריך לעמול בחיתוך ולהתכופף ולקשור ולהרום), ולכן האדם אז כעוס ולחוץ וחמור סבר, ולכן יש בעולם כעין גילוי של מידת הדין החמורה. לעומת זאת בתשרי זהו זמן של סיום האסיף לביתו, שאז כבר מתחיל לנוח מהעבודה, ושמח בליבו, כעין שנאמר בסוכות (שהוא בתשרי) שזהו זמן של אסיפת תבואותיו ופירותיו לביתו: "וחג האסיף תקופת השנה" (שמות לד,כב. אולי בזה רמוז עניין של כעין התחלת שנה - “תקופת השנה", כרמז שתשרי נחשב לתחילת שנה בשל גילוי של האסיף כמו שאנו מסבירים כאן). השמחה מרמזת על מידת החסד, שיש נתינה בשמחה ושפע; שכשאדם רואה את ריבוי שפע גידוליו ונעשה שמח, יש בזה גילוי בעולם של כעין מידת החסד. ויותר מזה, כיון שהוא שמח ומרגיש בשפע אז קל בעיניו לתת גם לאחרים, לנזקקים וכיוצ"ב (לכן גם מובן שהעבדים משתחררים ביובל בתשרי, שאז הוא באורך רוח שמחה וחסד, ולכן מוכן לשלחו על אף הקושי של שחרור עבדו [נראה שלכן העבד מפסיק לעבוד בר”ה ומשתחרר ביוה”כ, כדי לתת לאדון זמן התרגלות בשחרור עבדו, בשל הקושי הגדול שבדבר. כמו שמובא בתנ”ך שהיה קשה לאדונים לשלח את עבדיהם; שלכן לא היו משחררים, וגם כששחררו מפחד האויב, זמן קצר אח”כ החזירום לעבדות], ואף נותן לו מתנות בשפע במצוות הענקה), ולכן כיון שהוא פועל בגילוי של מידת החסד אז גם בשמים מגלים כנגד זה במידה כנגד מידה גילוי של חסד, ולכן אז ראוי לעמוד בדין, כדי שיהיה בגילוי של רחמים וחסד על בריותיו. אולי רמז לזה אפשר לרמוז שמובא בחסידות, ביהודי הקדוש, שמה שנאמר על מי שלא מוכן לתת הלוואה לעני לפני שמיטה כי חושש שהשמיטה תשמט: "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו,ט), שהכוונה שביוה"כ, לשיטת רבי, ה' מכפר בלי שאדם חוזר בתשובה, ואז השטן מקטרג שמה פתאום שימחל להם אחרי שעמל והחטיאם כל השנה; וה' עונה לו שגם בנ"י מלווים לעניים ממה שהם עמלו כל השנה, ובאה השמיטה ומשמטת והם מקבלים זאת, כך גם עליו לקבל שמוחק את עוונות ישראל. לכן אם לא נותנים הלוואה בגלל החשש שישמט, אז כשהשטן יקטרג "וקרא עליך אל ה'", לא יהיה מה לענות לו ואז ישאר החטא "והיה בך חטא". לפי זה יוצא שבמחילה ביוה"כ יש קשר לחסדים של האדם, מזה נראה כרמז שבכלל ימי הדין יש גילוי של רחמים עלינו בדין בשל מידת החסד שבנו, ואולי רמז שהמשך הפס': “נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (שם, י), ומתי נקבע לאדם דינו? בימי הדין שבתשרי, שזה הקשר בין גילוי מידת החסד שבזמן תשרי להיותו זמן של ימי דין. אולי רמז שהאדם משול לעץ (“כי האדם עץ השדה". דברים כ,יט), ובתשרי זה הזמן שהעצים מלאים בפירות ('איזהו חדש … ואילן מלא פירות? הוי אומר זה תשרי' [ר"ה יא,א]), כעין רמז על האדם שהוא מלא ונותן בשמחה גם לאחרים. (אולי רמז בשופר שהוא מרמז על העקידה: 'אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני' [ר"ה טז,א]. שמעבר לפשט שמזכיר את העקידה, יש בזה גילוי של היפך מידת הדין – שה' לא רצה שיצחק ימות; וכן יש בזה גילוי של נתינה, שהאיל הוקרב, שאברהם לא הסתפק בכך שהתבטלה עקידת יצחק, אלא רצה לבצע הקרבת קרבן, לעשות מעשה נתינה לפני ה', במקום עקידת יצחק, וכך נחשב לנו כאילו עקדנו עצמנו כמו ביצחק, שלא מתנו אלא יש לנו מסירות גדולה של נתינה כרצון ה', שזה מתגלה בתשרי שיש לנו רצון גדול להיטיב לבריות בעולם כרצון ה'). אולי כרמז אפשר שחודש תשרי זהו בריאה במחשבה, ואילו חודש ניסן זהו הבריאה בפועל (שמו שמביא ר"ת בתוס' ד"ה 'כמאן'; ר"ה כז,א [וראה הרחבה וחידוש גדול בעניין ב'מועדי ישראל', 'תשרי וניסן כחדשי הבריאה ...', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א]), כרמז שהמעשים בעולם, שעובדים קשה במציאות בעולם זה מתחיל בניסן, ואילו כשגומרים לפעול ויש מחשבה טובה להיטיב לאחרים זה בתשרי. אולי זה רמוז בכך ש'בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה, בר"ה יצא יוסף מבית האסורין' (ר"ה י,ב) [ור"א ור"י שניהם מסכימים בזה], שזה מרמז על כעין מחשבה, שיוסף יצא בשל מחשבתו ועצתו על איך לפעול במצרים (ואילו המעשים זה בהמשך, שלוקח זמן מאז שמוציאים את ההוראה עד שמגלגלים למעשה, שמעבירים את הפקודה בכמה שלבי פקידים, ואז מעבירים למעשים שבונים מבנים לשימור התבואה ורק אח"כ אוספים), ופקידה זה כניסה להיריון שבאותו שלב עדיין לא יודעים שנכנסה להיריון אלא רק בהמשך יראו במציאות שנפקדה, ולכן זה כעין מחשבה ולא מעשה גלוי בפועל (ובפרט למרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א, שהמחשבה זה עשרת המאמרות שמהם יברא העולם במציאות, כך הפקידה זה השורש שאח"כ ממנו יתפתח הוולד).