"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, א)

העמידה וההליכה לא ראי זו כראי זו. יש מעלה בהליכה שאין בעמידה, ויש להיפך. הדבר תלוי לאן האדם הולך. אם הוא הולך למחוז חפצו, הרי כל מה שהולך יותר, הוא מתקדם יותר. ההילוך אז עדיף מהעמידה. אבל אם הוא הולך בכיוון לא נכון, כל שכן בכיוון הפוך ונגדי, הרי הוא תועה בדרך, וכל שהולך יותר תועה יותר. ראשית תיקונו אז היא העמידה, לא לתעות הלאה. אחרי כן יוכל להתבונן, איך למצוא הדרך הנכונה.

בני אדם נקראים "מהלכים", בניגוד למלאכים שנקראים "עומדים", ככתוב (ישעיה ו, ב): "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ". המלאכים, באותה המדרגה שנבראו בה, כך הם עומדים לעולם. בלי עליות ובלי ירידות. אבל ישראל הם "מהלכים" (תהלים פד, ח): "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל".

אדם צריך לשאוף תמיד לעלות מעלה-מעלה. ואין קץ לעליות. במה דברים אמורים? כשהוא הולך בדרכי התורה, המצווה, המוסר ומעשים טובים. אבל אם הוא מעוות את הישרה, הרי, אדרבה, כל מה שהולך יותר הוא תועה יותר, שכן גם היצר הרע נקרא "הולך", כפי שנאמר במשל של נתן הנביא לדוד (שמואל ב, יב, ד): "וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר", ופירש רש"י בגמרא (סוכה נב, ב): "וַיָּבֹא הֵלֶךְ - על יצר הרע הבא אליו". אף הוא הולך מדחי אל דחי. ראשית תיקונו של האדם אז - לעמוד (ישעיה נה, ז): "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' ". לא לתעות הלאה, ואחר ישוב אל הדרך הנכונה.

ומשה רבינו, בהגיעו לסוף ימיו, העידה התורה עליו שכל ימיו היה מהלך מחיל אל חיל, עליה אחר עליה, ולא הוצרך אף פעם לעמוד - "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה" - תמיד היה "מהלך".

הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל, מהספר: "לתורה ולמועדים"