אחד הנושאים בפרשה הוא קידוש בכורות ופדיונם שנאמר:" קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (יג, ב) "וכל פטר חמור לי תפדה... וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שם יג) וכבר שואלים חז"ל במסכת בכורות (ה ע"ב) אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מדרש הגדול, מה נשתנה החמור שזכה לקדושה משאר בהמות וחיות, סוסים וגמלים.. שאין חל עליהם קדושה ואין פודים אותם? ראשית, גזרת הכתוב היא ועוד, שסיעו לעם ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עימו תשעים חמורים שטעונים מכספם וזהבם של עם ישראל. והנה בגמרא בבא קמא (דף לח ע"ב) אמר ר' יוחנן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה. והנה מצינו בתורה שלושה מנהיגים פורצי דרך שעיקר מסעם היה ע"י החמור. הראשון, אברהם אבינו שיצא עם יצחק אל העקידה בהר המוריה, עיקר מסעם ע"י החמור שנאמר" "ויחבוש את חמורו" וכו' וכן נאמר: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלך". וכן אצל משה רבינו כששב ממדין לגאול את עם ישראל "ויקח משה את אשתו ובניו וירכיבם על החמור" וכן בגאולת עם ישראל עתיד מלך המשיח להגלות אליו שנאמר "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט)  

החמור, בניגוד לסוס, הוא הבהמה של חיי רווחה שלווים, הוא בהמת מסע והוא מהנכסים המתניידים. שלושה סוגי הבכורות המבוארים לעיל, בכור אדם, בכור בהמה טהורה ופטר חמור מייצגים איפא, את האדם, מזונו ורכושו. קדושתם של אלה מסמלת את העמדת המשפחה, מזון המשפחה ורכוש המשפחה לרשות ה' (רש"ר הירש יג, יג). הבכורים הינם נציגי ה' הנושאים, המטפחים והלוחמים עבור רצון ה' בקרב המשפחות. ואילו בכור הבהמה יהיה ביטוי למסירת רכוש המשפחה, רצון ה' ולבעלותו. פעילות בכור האדם וקידוש בכורי הבהמה, יקשרו את המשפחה אל היעוד האלוקי של כלל האומה ובכל בית ובכל משפחה ימלאו על פי דרכיהם המיוחדת אך ורק את התפקיד הלאומי הגדול על שלל תכונותיו. לרחם יש חשיבות הלכתית שרק בתוכו ורק על ידו מקבל הבכור את חשיבותו. לא בו הקדושה אלא ברחם, הוא המעניקים לבכור את קדושתו. הזכר כשמו כן הוא, שומר המסורת הלאומית, זכר משורש זכרונות. רחם - היפוכו של רעם (ח לעומת ע) רעם- זעזוע עז, רחם מגן מפני זעזועים, מציין את החלל בגוף האם אשר סוגר על העובר ושומרו מכל זעזוע, וכן רחם לדאוג כאם לבל יאונה כל רע (רש"ר הירש יג, יג) יש לאמר על דבריו שכשכם שתפקידו של הרחם לדאוג על העובר מכל זעזוע, כן הקב"ה מגן על העם שנאמר: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".

והנה מקשה המשך חכמה על פי דברי הירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ג) שם דנים בטעם נתינת מחצית השקל. נאמרו מספר ביאורים לדבר ואחת מהם, לפי שעשרת אחי יוסף מכרוהו בעשרת אלפים כסף ושווי משקלם מחצית השקל. לפיכך היא באה לכפר על מעשיהם שיהיה נותן כל אחד ואחד משבטי ישראל שווי של מכירת יוסף בכל שנה ושנה כדי לכפר על אותו מעשה. מקשה המשך חכמה אם נענשו כל שבטי ישראל, מה חטא שבטו של יוסף שגם הוא צריך לתת מחצית השקל. ועוד, למי היא נותן? לשבטו של לוי? והרי הוא גם היה מעורב במכירת יוסף, אם כן, מה עניין לתת לו?! וכל פטר חמור תפדה בשה. עד שהוקם המשכן לא נתקדשו כהנים ובכורים הקריבו ולא פורש מה יעשה בהפדיון ופדיון בכור אדם היה הקדש או שקרב למזבח והשה היה מפריש לעצמו ושוחטו ואוכלו וזה עומק פשט המשנה פ"ק דבכורות מפריש טלה לעצמו שנא' וכל פ"ח תפדה בשה פירוש שאף שעדיין לא ניתן לכהן היה מצוה בהפרשה לאפקועי איסורי' כן הכא שלעצמו ואינו נותנו לכהן מפריש אותו לעצמו ודו"ק היטב.  וכל פטר חמור תפדה בשה כו'. וכל בכור אדם בבניך תפדה בגמ' שאל ר"ע את ר"א מה נשתנו פטרי חמורים ובירושלמי שקלים אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף אף אתם תנו בעד בכורכם חמשה שקלים עשרים גרה. והוא פלא אם נענשו עבור זה מדוע שבט יוסף צריך ליתן חמש סלעים ולמי לשבטו של לוי שהוא היה המוכר אם לא שהכוונה שאתם הסכמתם שפדיון אדם חמשה סלעים לכן יקח לוי פדיון נפש אדם חמשה סלעים ולא יותר מכפי מה שקצב בדמיו.  אמנם נראה עפ"י מה שדרשו ביתרו פ' כ"ט אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי אנכי הגדתי למצרים שברחתם כדי שישמעו וירדפו כו' והושעתי אתכם שנאמר ויושע ד' והכוונה כי אין שנוי רצון אצל השי"ת רק הכל בסיבוב הסיבות ועלילות בהשגחה נפלאה וכאשר תבוא צרה לאדם וינצל ממנה בישועת השי"ת אין זה שינוי חלילה ברצונו יתברך רק היה גלוי להשי"ת שהאדם צריך לבוא להצרה ולהנצל ממנה ובפרט יציאת מצרים אשר הכנסתן למצרים היה בגזירה מוחלטת וע"ז נכרת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו אשר היה צריך ליתן אותם בכור הברזל לצרף אותן אשר יהיו נכנעים בטבען ומוכשרים לייגע את נפשותם וילמדו החכמות הרמות אשר התנוססו אז במצרים שהיתה הממלכה האדירה בתבל, ועוד טעמים כמוסים וגלוים לחכמת הבורא, לכן כאשר פסח ד' על כל בכור בבני ישראל והרג כל בכור באדם ובבהמה אשר במצרים שמזה ראו ההשגחה הפרטיית ודביקות השי"ת לנבראים השומרים דרכיו וחוקיו צוה לזכרון אשר יקדישו כל בכור באדם ובבהמה ובזה נכלל גם ביאתן למצרים ע"י יוסף הבכור מרחל, וייחד את החמור לזכור את הכנסתן למצרים ע"י החמורים כמו שמבואר בפ' מקץ וישאו שברם על חמוריהם, לרמוז שהכניסה למצרים עד היציאה היה שלשלת ארוכה סיבות שונות אשר כולם כאחד התלכדו ללמד מפעלות תמים דעים אשר הכל בהשגחה מיוחדת ומאז מאבותם הנחיל אותם השי"ת לסגולתו וקדושתם וקרבתם להשי"ת הוא מן צור חצבנו האבות, וכמו הבכור אשר הוא קדוש מאליו בטבעו כן לא פסקה ההשגחה מזרע האבות מתחילת כניסתן למצרים שעל ראשון עד יציאתם, וע"ז יורה קדוש בכור אדם ופטר חמור. עכ"ל.