'(שְׁמוֹת יד,כב) "וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בַּלָּשׁוֹן אֶחָד, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּלָּשׁוֹן אַחֵר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר בַּלָּשׁוֹן אֶחָד: כְּשֶׁעָמְדוּ שְׁבָטִים עַל הַיָּם, זֶה אוֹמֵר אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְצוֹהֲבִין, קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁלְּבִנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים סח,כח) "שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם, שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם, שָׂרֵי זְבֻלוּן, שָׂרֵי נַפְתָּלִי. צִוָּה אֱלֹקיךָ עֻזֶּךָ, עוּזָּה אֱלֹקים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ", אַל תִּקְרֵי "רֹדֵם" אֶלָּא רֵד יָם. הִתְחִילוּ שְׁרֵי יְהוּדָה מְרַגְּמִין אוֹתָם בַּאֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים סח,כח) "שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם". מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן. נִכְנַס לְחַדְרוֹ בַּלַּיְלָה. אָמַר לַקָּטָן: הַעֲמִידֵנִי עִם הָנֵץ הַחַמָּה, וְאָמַר לַגָּדוֹל: הַעֲמִידֵנִי בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. בָּא קָטָן לְהַעֲמִידוֹ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, וְלֹא הִנִּיחוּ גָּדוֹל. אָמַר לוֹ: לֹא אָמַר לִי אֶלָּא בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. וְהַקָּטָן אוֹמֵר: לֹא אָמַר לִי אֶלָּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְצוֹהֲבִין, נִנְעַר אֲבִיהֶם. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, מִכָּל מָקוֹם שְׁנֵיכֶם לֹא כִוַּנְתֶּם אֶלָּא לִכְבוֹדִי. אַף אֲנִי לֹא אֲקַפֵּחַ שְׁכַרְכֶם. כָּךְ אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה שָּׁכָר יִטְּלוּ בְנֵי בִנְיָמִן, שֶׁיָּרְדוּ לַיָּם תְּחִלָּה? שָׁרָת שְׁכִינָה בְּחֶלְקו, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית מט,כו) "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף". וְאוֹמֵר: (דְּבָרִים לג,יב) "לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". וּמַה שָּׁכָר נָטְלוּ שִׁבְטוֹ שֶׁלִּיהוּדָה, שֶׁהָיוּ רוֹגְמִין אוֹתָם? יְהוּדָה זָכָה לַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם”, וְאֵין רְגָמָה אֶלָּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: (דָּנִיֵּאל ה,כט) "בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר, וְהַלְבִּשׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא, וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ, וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי דִּי לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא” … וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בַּלָּשׁוֹן אַחֵר: "וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם" כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ שְׁבָטִים עַל הַיָּם, זֶה אוֹמֵר אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (הוֹשֵׁעַ יב,א) "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל". מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְנָפַל לַיָּם, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (תְּהִלִּים סט,ב) "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ". וְאוֹמֵר: (תְּהִלִּים סט,ג) "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי". וְאוֹמר: (תְּהִלִּים סט,טז) "אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם, וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה, וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ". מִיָּד אָמַר הַמָּקוֹם לְמֹשֶׁה: יְדִידִי טוֹבֵעַ בַּיָּם, וְהַיָּם סוֹגֵר וְשׂוֹנֵא רוֹדֵף, וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בַּתְּפִלָּה? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם, וּמָה בִּידֵי לַעֲשׁוֹת? אָמַר לוֹ: (שְׁמוֹת יד,טז) "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ". וּמָה אָמְרוּ מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם? (שְׁמוֹת טו,יח) "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". אָמַר הַמָּקוֹם: מִי שֶׁהִמְלִיכָנִי תְּחִלָּה עַל הַיָּם, אֶעֱשֵׂהוּ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל' (מכילתא "ויהי”, ה [שמות יד,כב]). ר"מ ור"י חלקו על דעתם של בנ"י, האם רצו להיכנס לים סוף או שלא (וכל אחד דורש פס' כשיטתו). כיון שחלקו על המציאות (ואלו ואלו דברי אלקים חיים) נראה שיש צורך ליישב ביניהם, ועוד שלכאורה המשל אצל ר"מ לא דומה לנמשל, שהרי במשל משמע שעדיין לא הגיע הזמן שלהם לרדת לים (כמו שלא הגיע הזמן להעיר את האבא), ואילו בנמשל הויכוח הוא על מי ירד תחילה ביניהם כך שהגיע הזמן לכולם, שהיה צריך לומר במשל שאמר לשניהם להעירו באותו זמן ורבו ביניהם מי יעירו? ועוד אם נשווה בין ר"מ ור"י יוצא שר"מ מדבר על שבט בנימין, ואילו אצל ר"י מופיע נחשון בן עמינדב שהוא בודד ולא כל שבט? לכן נראה לומר שר"י מדבר על ההתחלה הראשונה ביותר של הירידה לים, ור"מ מדבר על התחלת הירידה אבל לא ממש בתחילה. לכן בהתחלה בנ"י לא רצו לרדת לים, שפחדו שיסחפו במים וימותו, כמו שאומר ר"י שלא רצו לרדת, עד שבא נחשון בן עמינדב ועשה את הפתיחה ההתחלתית. בעקבות מעשהו של נחשון בנ"י התחזקו באמונה קיבלו אומץ לאחר שראו את מעשיו, ולכן אז רבו מי ירד ראשון, כמו שאומר ר"מ, ואז קפץ כל שבט בנימין וירדו ראשונים – לא בודדים אלא כל השבט. לכן בנימין זכה בקשר לשכינה, כיון שירידתו נבעה מאמונה בה' של כלל השבט, שלא חיכה אלא עשה מעשה, ולכן בנחלת השבט ניתן מקום השכינה. לעומת זאת יהודה היה רוגמם, כיון שנחשון החל בירידה ולכן ראו עצמם כשבט שאמור לרדת ראשון לאחר שנחשון נשיאו היה הפותח בדבר. לכן כעין טענו נגד בנימין שהיה עליו לחכות לתורו ולא לעשות מעשה לפני שהגיע זמנו, שזה דווקא אחריו. לכן בנמשל כנגד המשל זה כעין שהבין בנימין שעכשיו צריך לעשות מעשה, שכך ה' רוצה, כמו שהאבא ביקש ממנו שזהו גילוי רצונו. אבל יהודה חשב שכיון שהוא התחיל אז הוא זה שצריך להמשיך אחר נשיאו, שכך רצון ה' (כרצון האבא) ולכן על בנימין לחכות כיון שאין זה זמנו עכשיו לרדת כמו שעל הבן הקטן לחכות מלפעול לזמן שאחר הגדול (ולכן רגם אותו כאיום לעוצרו), כמו שטען הבן הגדול שהאבא ביקש ממנו ולכן הוא זה שחשוב וקובע יותר ממה שהבין השני; ולכן במשל נאמר על שני זמנים כעין שיש שני גילויים על מהו רצון האבא – לעשות עכשיו או לחכות ליותר מאוחר (לאחר הגדול); וכן נאמר שני זמנים כדי להדגיש שלא יכולים להעיר יחד, שכך בנמשל לא יכולים ליכנס יחד אלא צריך דווקא אחד לאחר השני. יותר מזה, נראה כרמז שיהודה טען שהוא זה שצריך לרדת ראשון כשבט בשל שהוא קשור למלכות (כמו שיעקב ברכו, ויהודה היה האחראי בבני יעקב) לעומת בנימין שהוא כאנשים רגילים; לכן במשל זה שאמר לבן הקטן, שהוא פחות חשוב, שיעיר אותו בנץ כמו קימת סתם אדם, ואילו לבן הגדול אמר שיעירו בשעה שלישית כמו שבני מלכים קמים בשעה שלישית. שכך זהו המחלוקת על זמן קימה בעניין ק"ש: 'וגומרה עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות' (משנה ברכות א,ב). שכך זהו שהבן הקטן מעיר בנץ כקימת סתם אדם עד הנץ, והבן הגדול שחשוב כעין מלך מעיר בשעה השלישית כקימת המלכים; גם זה נאמר בהקשר לק"ש שזה קבלת עול מלכות שמים, שכך בירידה לים היה בזה משום קבלת עול מלכות שמים. לכן התגלה בנחשון בן עמינדב ההנהגה ע"פ רצון ה', שלכן קפץ ראשון בסכנה גמורה והשפיע לכל בנ"י ללכת בדרכיו, ולכן זכה למלכות שזה במשפחת המלוכה ולא כל השבט, כיון שהוא לבד זה שקפץ ראשון בסכנה. אמנם כיון שהוא נשיא השבט זה מגלה על כל השבט שיש בהם קשר למלוכה, ולכן רגמו את בנימין שקפץ כשבט, ולכן יש בזה גילוי לכך שרוצים שיתגלה בהם החשיבות של הירידה ראשונים לים בהליכה ע"פ רצון ה' כמו שהחל נחשון, ולכן זה גילוי בכל השבט שקשור לנחשון, ולכן בזה ראוי כל השבט שיתגלה בו קשר למלכות (כדברי ר"מ), אולם המלוכה ממש עוברת דרך נחשון, שהוא זה שקפץ ראשון, ומגיעה עד דוד שהוא הצאצא שלו (רות ד,יט-כב) שהוא ראש שושלת המלוכה בבנ”י. ר"י אומר שהמלוכה באה כמידה כנגד מידה: 'אָמַר הַמָּקוֹם: מִי שֶׁהִמְלִיכָנִי תְּחִלָּה עַל הַיָּם, אֶעֱשֵׂהוּ מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל', לכן גם כיון שהמעשה היה בגילוי אמונה בה', לכן במלכות יש משום גילוי שם ה' בעולם: “וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" (דה"י א כט,כג), שהמלך מייצג את כסא ה' בעולם (וכן בשלמות כל ישראל שומעים לו, כמו שלמדו מנחשון לרדת לים). נראה שזה רמוז בשמו של נחשון: 'נחשון' בגימטריה 'כנחשול', שירד בסכנה שעם היה נחשול קטן של מים עובר היה טובע, וזה 'בן עמינדב' שזה תוצאה (כעין בן) של גילוי שבנ"י עושים מעל ומעבר מכח האמונה שלהם, שזהו 'עמי-נדב' שעם ישראל נודב לה' את כל כולו, שמוסר בנדבה (שזה מרצון של האדם לנדוב) את חייו לה', שזה מהותם של ישראל, וזה התגלה במיוחד בו בהיותו שורש למלכות ישראל. (אולי גם נחשון כעין נחש קטן, שהנחש טען לחוה שה' לא רוצה שיהיו כמותו, וכך אכלה כדי להיות כעין ה', לעומתו נחשון התבטל לגמרי כלפי ה', ולכן מסר את חייו במסירות נפש על דבר ה', ולכן זהו כהורדת כח הנחש [יצה"ר] לקטן [נחשון], ומתוך כך שולט ביצרו ומקיים: '"בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' [משנה ברכות ט,ה] שמוסר את כל כולו לה'). אמנם בהמשך נאמר במכילתא: 'מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְשִׁבְטוֹ אַחֲרָיו לְתוֹךְ גַּלֵּי הַיָּם. לְפִיכָךְ זָכָה לַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיד ב) "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז, הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ, יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו", לְכָךְ "יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". אָמַר לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמִי עַל הַיָּם, יָבֹא וְיִמְשֹׁל עַל יִשְׂרָאֵל', כך שמשמע שכל שבט יהודה קפץ עם נחשון ולא רק הוא; אולם בדברי ר"י נאמר במפורש 'ידידי טובע בים' שזה יחיד, וכן בפס' שמביא משמע שזה אדם אחד שהרי נאמר בלשון יחיד. לכן נראה שגם מה שנאמר (בדברי ר"ט) ששבט יהודה קפץ אחריו אין הכוונה מיד, אלא לאחר קצת זמן, אמנם עדיין היה מים בים – שעדיין לא נבקע, ולכן זה לזכותם, אולם הם לא היו בסכנה כמו נחשון, שהוא קפץ ראשון (ולכן לא נאמר בדברי ר"ט שהם קפצו ראשונים, שאמנם כך משמע אבל זה לא נאמר, כיון שבאמת הם לא קפצו ראשונים, אלא נחשון קפץ ראשון ואח"כ שבט בנימין ואז יהודה רגמם, ומיד קפצו גם שבט יהודה לים [שהרי בנימין לא עצר כשרגמום], ועדיין לא נבקע הים כך שהיה בזה משום מסירות נפש, שהיו קצת בסכנה אבל לא סכנת חיים ממש כנחשון שקפץ ראשון לפני כולם ולכן בהליכתו במים הגיע עד כמעט טביעה. לכן שבטו זכה להיות שבט שמתגלה בו גילוי מלכות בשל נחשון שהוא משבטם והוא הראוי למלוכה, והם קשורים בו – שהם שבטו ולכן קפצו אחריו ולכן גם בהם יש חשיבות של שבט שבו המלוכה [שלא נחשב דוד מלך והשבט לא קשור כלל, אלא במעמד השבט יש מעמד של שבט מלוכה, כיון שיש בו זכאות כללית שירדו לים כשעדיין לא בקע, ויש בהם את נחשון שקפץ ראשון שאצלו המלוכה ממש]).