**סיכום קצר מתוך שיעור של הרב יגאל שנדרופי ראש ישיבת ישועת מרדכי** 

בתפילת ר"ה יש תשע ברכות, מה המשמעות של המספר תשע? ומדוע ברכת מלכויות לא קיבלה ברכה בפני עצמה? תשע זה ההכנה, בעולם שלנו מלכות ה' עדיין לא בגילוי וצריך להפנים שיש חסרון בעולם ועליו אנו מתפללים. הלב של התפילה הוא הפסוק "שמע ישראל", הבקשה שמלכות ה' תופיע בכל העולם, בהדגשה שעם ישראל הוא העם הנבחר להופיע את שמו בעולם. בר"ה אנו לא מתעסקים בתיקון הפרטי אלא כולם מגויסים לצבא ה' לגלות מלכותו.

תפילת מוסף של ראש השנה מורכבת ממרכיבים רבים והיא ארוכה יותר משאר תפילות השנה. נתבונן על מבנה התפילה, ג' ברכות ראשונות ואחרונות כמו בכל תפילות השנה. בימי חול ישנן י"ג ברכות אמצעיות, בכל הימים הטובים יש ברכה אמצעית אחת, "קדושת היום", בסך-הכל שבע ברכות. אולם במוסף של ראש השנה מלבד ברכת "קדושת היום" אנחנו מזכירים עוד שלושה עניינים - מלכויות, זיכרונות ושופרות. הגמרא דנה אלו שני עניינים לצרף יחד, האם "מלכויות" עם "קדושת השם" או "מלכויות" עם "קדושת היום" כפי שאכן נפסק להלכה. לכאורה הרעיון ה"פשוט" הוא לא לצרף שני עניינים לברכה אחת אלא לייחד לכל עניין ברכה בפני עצמה וכך תהיינה בתפילת מוסף עשר ברכות. יש לתמוה, מדוע הצעה זו כלל לא עולה בגמרא? מכאן אנו למדים, שהיה ברור לגמרא שצריכות להיות רק תשע ברכות בלבד כמספר אזכרות השם בתפילת חנה אשר התפללה בר"ה.

משמעות המספר תשע

מהי משמעותו של המספר תשע בקדושה? מהתבוננות בפיוט "אחד מי יודע" נשים לב שמחברו לא ציין למספר תשע הקשר של קדושה, כמו אבות, אימהות, שבטים, תורה, משנה וכדו' אלא רק עניין אנושי טבעי, "תשעה ירחי לידה". נמצאנו למדים שהמספר תשע מהותו - 'הכנה'. כפי שקורה בדרך-כלל לאחר תשעה חודשי היריון מגיעה הלידה בחודש העשירי. כך גם בקדושה המספר תשע מהותו 'הכנה' לעשר, הכנה לשלמות, לקדושה.

חז"ל מלמדים אותנו רעיון עמוק בעצם מבנה התפילה. במוסף של ראש השנה יש רק תשע ברכות ולא עשר. ללמדנו שמלכות ה' עדיין לא שלמה ואנו נמצאים בתהליך ה"עיבור" של מלכות ה' המליאה שעדיין לא "נולדה" בעולם[1].

נשים לב שדווקא פסוקי ה'מלכויות' הם אלו שלא מקבלים ברכה משלהם אלא מצטרפים לברכת קדושת היום. טעם הדבר הוא שעניינו המרכזי של ראש השנה הוא המלכת ה' בעולם, ובמבט הזה יש להתבונן על כל התפילה. אמנם הפיוטים עוסקים גם בדין הפרטי, אבל עיקר התפילה שהיא מתקנת חז"ל אינה עוסקת ב"איך תיראה השנה הקרובה" של המתפלל אלא עניינה לגלות את מלכות ה' בעולם. וכיוון שעיקר התפילה היא על מלכות ה', אזי המתפלל צריך להבין שיש חיסרון בהופעת מלכות ה' בעולם ומתוך כך לעמוד מול ה' בתפילה.

גם בפסוקי המלכויות עצמן חוזר הרעיון של 'תשע ועשר'. כל קבוצת פסוקים – מלכויות, זיכרונות ושופרות בנויה באותה צורה: 3 מהתורה, 3 מהכתובים, 3 מהנביאים, ופסוק אחרון שוב מהתורה. (וסימנם "תכנ"ת שבת" ת'ורה כ'תובים נ'ביאים ת'ורה). הפסוק החותם של מלכויות הוא "שמע ישראל", נשאלת השאלה, אמנם זה פסוק מרכזי ביהדות ועניינו המלכת ה', אבל בכל זאת לא מוזכר בו עניין של מלכות! עונה על כך רש"י על התורה, "ה' שהוא אלוקינו עתה ולא אלוקי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר... ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (דברים ו' ד'). רש"י מדגיש את עניין ה"עיבור" שהוא מצב התשע, מצב של הכנה. עניינה של קריאת שמע שמסכמת את פסוקי המלכויות היא ההכרה שה' אלוקינו – הוא יהיה מלך על כל העולם.

רעיון זה מופיע גם בפסוק התשיעי מתוך עשרת פסוקי המלכויות, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". הביטוי "ה' אחד" מופיע בתנ"ך רק פעמיים, בשני המקומות האלו, להורות שעניינם אחד, ורק כאשר הוא יהיה מלך על כל הארץ רק אז הוא יהיה "ה' אחד".

לדברים האמורים השפעה מרכזית על הבנת תפקידנו בתפילות ראש השנה ובחיים באופן כללי. אנחנו נמצאים על סף הגאולה – בחודש התשיעי להיריון, ממש לקראת הלידה.

בכל פעם שאנו תוקעים בשופר בראש השנה זה מערבב את השטן והוא לא יכול לקטרג כי הוא חושב שהגיע הגאולה, האם הוא לא זוכר מה היה בשנה שעברה? או שמא לא למד את הגמרא שבה כתוב לתקוע בשופר של ראש השנה?! כדי לענות על קושיה זאת נקדים בתור משל את סיפור מלחמת יום כיפור - לפני המלחמה מנהיגה של מצרים סאדאת ביצע 'תרגיל' חציית תעלת סואץ, ישראל גייסה מיד את כוחות המילואים, ואז כוחות האויב חזרו לאחור וסיימו את ה'אימון'. לאחר זמן מה שוב ביצעו 'אימון' ושוב גייסו מילואים בארץ, שוב חוזרים מהאימון, וחוזר חלילה. לאחר מספר פעמים, כאשר סאדאת ראה שהוא מתחיל את ה"אימון" השגרתי ואנחנו לא מגייסים מילואים, הוא המשיך וחצה את התעלה ופרצה המלחמה. כך גם כאן, להבדיל, השטן רואה שכל ההכנות למעלה מושלמות לקראת ההמלכה הגדולה של ה' למלך על כל העולם ולגאולה השלמה, הכל עומד ומוכן. וכעת מחכים לראות כיצד אנחנו נתנהג, השטן יודע שזה יכול לקרות בכל רגע. אם אנחנו לא ראויים, מחזירים הכל למחסנים, אבל אם נהיה ראויים – נמשיך בתנועה עד ההמלכה השלמה. השטן יודע שאם זה יקרה, זה הסוף שלו לכן בכל שנה הוא נבהל מחדש.

אנו אומרים בתפילת ראש השנה "אֱלוקינוּ וֵאלוקי אֲבותֵינוּ, מְלוךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּו בִּכְבודֶךָ... וְיאמַר כּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּו. ה' אֱלוקי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה" – כל הגויים צריכים לדעת שמי ששולט על העולם הוא אלוקי ישראל, למה זה כל-כך חשוב? האם לא מספיק שיידעו שיש אלוקים אחד? מה החשיבות שזה גם האלוקים שלנו, האם זה רק כדי שנגיד לכם, "אמרנו לכם"?! החשיבות בדבר היא קודם כל כלפינו, אנחנו צריכים לדעת שמי שמולך על העולם הוא 'אלוקי ישראל', כלומר בזכות העבודה של עם ישראל הוא יהיה מלך על כל העולם. אנחנו ממלכת כהנים - אנחנו צריכים לדעת את גודל האחריות שלנו, אנחנו ממליכים את ה'. אנחנו בצבא של הקדושה, בר"ה מתנהלת מלחמה וההכרעה קרובה. זאת גם הסיבה שחז"ל לא הדגישו את הפן האישי בתפילה, לא מזכירים שום ווידוי או בקשת סליחה אישית.

הדבר דומה לקצין צבא שעבר על חוקי התנועה, הוא בוודאי ראוי לעונש, אבל בזמן מלחמה צריכים אותו. אין פנאי עכשיו להתעסק עם מה שהוא עשה לא בסדר, ואם הוא נלחם באומץ, מסתבר שאחרי המלחמה לא יזכרו לו את מה שהיה לא בסדר. כך גם בצבא ה' – אנחנו צריכים להיות עסוקים במלחמה על המלכת ה', וכל אחד הוא חייל במערכה הזאת כמו שאומר הרבי "עשה מצווה אחת וקרב את הגאולה", כל מצוה שלנו וכל השתדלות מקרבת את הגאולה ואת המלכות השלמה של ה' על כל העולם.

גם הגויים צריכים לדעת שאלוקי ישראל הוא מלך העולם, כי כל התיקון שלהם יהיה רק דרכנו. אין להם דרך אחרת להתקרב לה'. אנחנו צריכים להתכונן שבקרוב יגיעו אלינו גויים רבים ואנחנו נצטרך ללמד אותם. אם הגויים היו יודעים כמה טוב מגיע להם בכל מצווה שלנו הם היו מציבים שומרים על כל יהודי שלא יחטא... ושוב אנו חוזרים לעומק האחריות והעוצמה שנמצאת בידיים של כל יהודי. בזמן עשיית מצווה אנו צריכים להשתדל לא רק לתקן את עצמנו ולא רק לעשות אותה "בשם כלל ישראל" ובכך להביא שפע לכל עם ישראל אלא המצווה שלי צריכה לרומם גם איזה גוי אסקימוסי בגרינלנד, גם הוא צריך להרגיש שה' מלך! הרגשה זו צריכה ללוות אותנו הן בזמן התפילות שלנו בראש השנה והן בכל מצווה שאנו מקיימים.

בכך אפשר להסביר את שנאת הגויים אותנו, כל עוד אנו מנסים להיות כמוהם ולא עושים את תפקידנו – הם שונאים אותנו. אבל ברגע שנעמוד על דעתנו ונבין שהדבר הכי טוב הוא קירבת ה' ואין לנו מה לפזול לכיוונם אז הם יכבדו אותנו ויתנו לנו לחיות את חיינו. בחלק הראשון של "עלינו לשבח" שמבהיר יהושע בן נון, כמה אין לנו מה לחפש אצל הגויים. מתוך כך שנדע שהאור הגדול נמצא כאן ועל-ידי שנעבוד את העבודה שלנו – ע"י זה נגיע ל"על כן נקווה", שעניינו מלכות ה' בכל העולם[2].

לסיכום, מרכז תפילות ראש השנה הוא הפסוק "שמע ישראל". הוא מרומם את המבט שלנו על ראש השנה ועל כל החיים שלנו, להבין שרצוננו לא רק שיהיה לנו טוב, ואפילו לא רק שיהיה לעם ישראל טוב אלא שמלכות ה' תופיע בכל העולם. ומתוך כך תהיה שנה טובה של בריאות ושל פרנסה וכל הישועות לכל עם ישראל בכלל וגם לכל אחד ואחד בפרט.