הדפסה

נס חנוכה נתפס בתודעתנו, במידה רבה, כנס של החזרת עטרה ליושנה; נס הצלחתה של כנסת ישראל לשרוד, הן מבחינה פיזית הן מבחינה רוחנית, לשמור על אופייה ולדבוק בערכיה ובמסורתה.
תפיסה זו מעוגנת היטב באחד המוטיבים המרכזיים בהבנת מאורעות החנוכה באספקלריית חז"ל: מוטיב הטהרה. כל סיפור נס פך השמן נסוב סביב מושגי הטומאה והטהרה: "שכשנכנסו יוונים להיכל – טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום – בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו (בהצנע, וחתום בטבעתו, והכיר שלא נגעו בו – רש"י שם) של כהן גדול" (שבת כא:) ואף בתפילת 'על הנסים' לחנוכה אנו מדגישים "וטיהרו את מקדשך". מושג הטהרה הוא בעיקרו מושג שלילי: אין מדובר בתכונה חיובית, אלא בהעדר הטומאה. כך הם פני הדברים בנס חנוכה: עיקרו בביעור הטומאה ובסילוק הצלם מן ההיכל, ועמו את כל ביטויי התרבות האלילית המושחתת והזרה, וחזרת עם ישראל למצבו ולמעמדו המקוריים.

במובן זה ניתן לראות את חג החנוכה כמועד בעל צביון שמרני, אם בהיבט הפיזי של שיקום הריסות ופרצות ההיכל – ואם בפן הרוחני של החזרת המצב הרוחני הדתי למעמדו הקודם.
למרות כל האמור לעיל, עיון במונח 'חנוכה' עצמו מגלה, כי תוכנו הפוך בתכלית: לא בשיבה למקור עסקינן, כי אם ביצירת מסגרת מחודשת ובכניסה אליה. כך מופיע בין החוזרים מעורכי המלחמה:"האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" (דברים כ', ה) וביאר רש"י שם: "חנוך – לשון התחלה"
גם קרבנות הנשיאים, עם הקמת המשכן ותחילתה של דרך חדשה ביחסים בין הקב"ה ובין עם ישראל, מכונים "חנכת המזבח" (במדבר ז', פד). ניתן לראות זאת גם בלשון חז"ל, המכנים את המנחה שמקריב הכהן בתחילת עבודתו בשם 'מנחת חינוך', ובדומה לכך אמרו לגבי תחילת העבודה בכלי שרת במקדש: "כל הכלים שעשה משה – משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך – עבודתן מחנכתן" (יומא יב:)

לפן זה של רעננות וחדשנות המתגלה באטימולוגיה של השם חנוכה (השורש ח-נ-כ) ישנם הדים נוספים, במישור תוכני ומהותי יותר.
ביטוי לכך מוצאים אנו בדברי הרמב"ן על שאלתם המפורסמת של חז"ל, למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים: "ובלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: ראיתי במדרש… אמר לו הקב"ה למשה 'דבר אל אהרן ואמרת אליו' יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי. ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח" (פירוש הרמב"ן על במדבר ח', ב)
הרמב"ן מחדד את ההקבלה בין החנוכה השנייה לבין החנוכה הראשונה: משהו מאופייה של החנוכה הראשונית (זו שבתורה) מופיע גם בחנוכה השנייה (של בית שני). מעתה צא ולמד, מה חנוכת המשכן – חנוכה של חידוש היא, אף חנוכת החשמונאים – יש בה נימה של רעננות ושל אור מחודש.

נימה מחודשת זו מתבטאת בשלושה תחומים:
ראשית נתנה את אותותיה חוויית העמידה מול הסכנה: ההתמודדות עם הגרוע מכל מבחינה רוחנית הביאה את כנסת ישראל לעומק ועוצמה משמעותיים יותר של קיום תורה ומצוות, והזרימה רוח רעננה ומחודשת בעבודת ה'.
אולם לא רק נופך ועוצמה מחודשים שנוספו למערכת הקיימת יש כאן, כי אם גם חידוש ותוספת של ממש במישור של מצוות דרבנן. אמנם היסוד הקיומי של שבח והודאה לה' יתברך, הבא לידי ביטוי במצוות החנוכה, קיים ברובד הדאורייתא; אך בחנוכה יצרו חז"ל גם ברייה חדשה משל עצמם: חפצא של מצווה, על פרטיו ודקדוקיו.
שני חידושים בדבר זה: האחד הוא, כאמור, עצם התופעה של יצירת מצווה דרבנן חיובית ספציפית, המבטאת תוכן כללי דאורייתא; והשני – חיזוקה והדגשתה של עוצמת סמכותם של חז"ל בכלל, סמכות המהווה בסיס גם למועדים אחרים ולמצוות אחרות. לא לחינם מופיע דווקא בסוגיית נר חנוכה הדיון כיצד ניתן לברך "וציוונו" על מצוות דרבנן: "והיכן צונו? רב אויא אמר: מ'לא תסור!' (דברים י"ז, יא)" (שבת כג.)
לפן זה של חידוש במצוות דרבנן יש משקל סגולי הרבה מעבר לעצם חידוש מצווה נוספת ולביסוס סמכותם של חז"ל; יש כאן תוספת מימד למערך המצוות ככלל. הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת:"מאי 'כי טובים דדיך מיין' (שיר השירים א', ב) כי אתא רב דימי אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע! עריבים עלי דברי דודיך (דברי סופרים רש"י שם) יותר מיינה של תורה" (לה.)
וכי היאך ערבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה? המגיד משנה מרחיב את היריעה אודות תקנות חכמים ומשמעותן:
"וענין דין בן המיצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתיקון מידות האדם ובהנהגתו בעולם כללים: באמירת 'קדושים תהיו' – והכוונה כמו שאמרו ז"ל 'קדש עצמך במותר לך', שלא יהא שטוף אחר התאות; וכן אמרה 'ועשית הישר והטוב' – והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצוות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל עניין, ובהכרח חייב לעשות כן, ומידות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים, והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים" (הלכות שכנים פי"ד ה"ה)

היתרון שמוצא המגיד משנה במצוות דרבנן הוא יכולתם של חז"ל לתת פן פורמלי לערכים שהתורה הגדירה באופן עקרוני בלבד: התורה ניתנה לכל הדורות כולם, ועל כן אין היא יכולה לקבוע פרטים לערכים כלליים כגון 'קדושים תהיו' או 'ועשית הישר והטוב', שכן בניסיון בכיוון זה היא רק תגביל ותצמצם ערכים אלה. לעומת זאת, חכמי הדורות – בידם היכולת להגדיר ולעצב עקרונות אלו באופן שיתאים לדורם ולמציאות המתחדשת והמשתנה, והגמישות הזו שיש לחכמים באיזון בין הצד הערכי לבין הצד הפורמלי – היא המקנה להם את אותה מעלה יתירה על פני יינה של תורה.

אמנם, יש מקום גם להבנה אחרת. אפשר שמעלתם של דברי סופרים אינה רק ביכולתם למקד את התוכן והצביון הכללי שניתנו בתורה, אלא גם בעצם היותם 'דברי דודיך': תחום מחוייבות הנוצר ביוזמת האדם עצמו – חביבות יתירה נודעת לו, והוא יוצר תחושת מחוייבות ייחודית; יתר על כן, הוא אף מגביר ומעצים את השאיפה לחיי יצירה ועשייה בעבודת ה' הנובעת מרגשי אהבה ושותפות פעילה בתורתו. 'דברי דודיך' אלו מתבטאים במלוא עצמתם במצוות החנוכה, שמקורן בדברי חז"ל בלבד.

נס החנוכה יצר ביהדות תנופה גדולה ביותר, בקנה מידה שעד אז לא ידעה כמוהו – הן מבחינת פיתוח תורה שבעל פה, הן בתחום הפרשני, והן בתחום החקיקתי. במובן זה, אנו מפרסמים לא רק את הנס, אלא גם את התנופה הענפה, המחודשת והמתחייבת, שבאה בעקבותיו.
מימד של חדשנות מתבטא בחנוכה בתחום נוסף. הרמב"ם פותח את הפרק השלישי מהלכות מגילה וחנוכה בדברים הבאים: "עד שריחם עליהם א-לוהי אבותינו והושיעם מידם ( של מלכי יוון) והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו את ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני"
הרמב"ם רואה את אחד מהישגי אירועי החנוכה במישור המדיני, ומבין השיטין של דבריו משתמע, שקודם לכן לא היתה בישראל מלכות של ממש, ובאותה תקופה קיבל עם ישראל תנופה חדשה מבחינת עצמאותו המדינית.