מובא בזוהר הקדוש (מתורגם): "מי שאוהב את המלך, עושה יותר טוב חסד עם הכל. וחסד יותר, אותו שנקרא חסד של אמת, שלא רוצה עליו שכר, אלא בשביל אהבת המלך שאוהב אותו יותר, ובאהבת המלך תלוי החסד. ועל זה נקרא (ישעיה מא, ח): 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי'. ומשום שאוהב אותו יותר, מגדיל חסד בעולם". (זוהר, ואתחנן, רסב).

דברי הזוהר הללו מורים לנו באופן חד משמעי את היסוד הגדול, שככל שאדם דבק יותר ואוהב את ריבונו של עולם - כך אמור הוא לאהוב את הבריות ולחפוץ לעשות עמהם חסד. המציאות האמיתית של עובד ה' באמת, שישנה השוואה ביחסים של בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, מחמת שהוא רואה את הבריות כולם כהארה של ה' יתברך וממילא אוהבם כאהבת מקורם.

הדוגמה שהזוהר בוחר להביא, הוא אברהם אבינו, שככל שגדל באהבת ה', כך חפץ לְזַכּוֹת וּלְלַמֵּד זְכוּת אף על אנשי סדום. יוצא לנו מכאן, שאדם הרוצה לבדוק עצמו באהבת ה', יבדוק עצמו באהבת הבריות שיש לו, וכן להפך.

"ותן חלקנו"