' … כרבי ישמעאל דאמר: הלכתא גמירי לה, וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא' (מו"ק ד,א). תוספת שביעית לא חלה כיום כיון שזה דווקא בזמן שהמקדש קיים, ולמדו זאת מכך שנאמרו שלושה דברים ביחד בהלכה למשה מסיני: 'דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני' (שם ג,ב), שהם באים יחד כדי ללמד מזה לזה, שכמו שאין ניסוך המים בלא מקדש כך גם דין תוספת שביעית לא חלה כשאין מקדש. בפשטות אין קשר בין שלושת הדברים, אלא נאמרו יחד רק כדי ללמד מזה לזה לתחולת חיובו. אולם נראה שאף יש גם דימוי ביניהם (שאחרת מדוע חוברו יחד, היה ראוי להפריד ביניהם ולומר שתוספת שביעית חלה רק בזמן המקדש; לכן קצת נראה שיש דימוי ביניהם). ניסוך המים מביא ברכה לגשמי השנה: 'ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה' (ר"ה טז,א), כך שזהו כמו דימוי לשביעית שצריך ברכה כדי שיגדלו טוב פירות שביעית; ויותר מזה, צריך ברכה בגשמים כדי שיגדלו טוב הפירות בשנה השישית כדי שיהיה מספיק גם לשמיטה – שיהיה לשלוש השנים ("וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" [ויקרא כה,כא]), כך שזה דומה לתוספת שמיטה, שיש גילוי של השמיטה בשנה השישית לקראת השמיטה. במצוות ערבה יש גילוי להצלה, שאומרים אז כשמקיפים את המזבח: 'אני והו הושיעה נא', שאלו שני שמות משם ה' של ע"ב אותיות (ראה תוס' יו"ט על המשנה סוכה ד,ה), כך שרומז על גילוי שם ה' גדול בהצלתנו (שלכן אלו שמות שהתגלו בתורה בסיפור קריעת ים סוף שהיה גילוי שם ה' גדול), ובפרט ביום השביעי שמקיפים שבע פעמים כנגד כיבוש יריחו ('אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. א"ר אחא: זכר ליריחו' [יר' סוכה ד,ג]) כך שרומז על קשר לארץ, כך שיוצא שיש בזה גילוי להצלה שקשור בארץ, וזה נעשה עם הקפה והעמדת הערבות במזבח, וגילוי שם ה', כך שדומה לתוספת שמיטה, שבשמיטה (שזה חל בארץ) אנו מקדשים את שם ה' בעולם, שמראים שהארץ שלו והוא משפיע לנו שפע כדי להנצל מרעב אע"פ שאיננו עובדים, כך שדומה לתוספת שמיטה (שבשמיטה ה' עוזרנו, ואף) שמתגלה בשישית גילוי שם ה' ע"י שמשפיע לנו הרבה גידולים בארץ, מעל הטבע, לקראת השמיטה כדי להצילנו מרעב כבד (וזה בערבה שהיא צומחת בארץ). בכלל נראה ששלושת אלו מראים שכשהמקדש בנוי יש שפע קדושה גדולה לעולם, שמתקן ומקדש את העולם, ולכן זה בא לידי ביטוי בניסוך המים שמראים שהמים שזה הדבר הכי בסיסי (שבלעדיו אין חיים לאדם וכן לכל החי והצומח) זה שייך לה', וכן בערבה מראים שכל הצומח שייך לה', וכן בתוספת שמיטה מראים שכל העולם קיים (תמיד גם בשאר השנים, כמו במתגלה כאן בשישית) מכוח טוב ה', ולכן שייך דווקא כשיש מקדש שאז שם ה' מתגלה במעלה גדולה בעולם, ולכן אז שייך להראות זאת ולקדש בכך ביותר את העולם, ע”י השפעת קדושה שממשיכים מהמקדש; לכן הם באים יחד לרמז על הקשר ביניהם שכולם לגילוי וקידוש שם ה', בהשפעה מכוח המקדש. אולי אפשר גם שכשיש מקדש אז חלה קדושה גדולה לתיקון העולם, ולכן אז מתגלים דברים שהם כעין גילוי של האבות, לומר שהם יסוד תיקון העולם, ואנו הממשיכים שלהם. לכן כנגד אברהם שנאמר לו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג,יז), יש את תוספת שביעית שזה בכל המקומות בארץ ששובתים מעשיה. כנגד יצחק שעלה על המזבח בעקידה (במקום המקדש) זהו מצוות ערבה שמקיפים את המזבח וזוקפים עליו, ואף נאמר ליצחק לבנות את הארץ: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ". עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ' (ב"ר סד,ג), כך מקיפים את המזבח שהוא בניין בארץ, ואף קשור להשכנת השכינה (והערבה היא גידול כמו שנוטע וזורע). כנגד יעקב שישן במקום המקדש כשברח מעשו, ובנה שם מצבה ויצק עליה שמן: “וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה" (בראשית כח,יח), יש את ניסוך המים שמנסכים על המזבח כדימוי שיעקב יצק שמן במצבה, וזה נעשה בבוקר כמו שניסוך המים שנעשה בתמיד של בוקר (והוא ברח בלי ממון, כך שכעין רמז שניתן מים, ולא צמח או נטיעת שתילים, כי לא היה לו כלום למעט הדברים הבסיסים ביותר לחיותו, כמים). כך ששלושת אלו כעין מגלים גילוי אבות לתיקון עולם גדול, וזה דווקא בחיבור לגילוי המקדש. אולי אפשר ששלושת אלו זה גילוי של המקדש ע"י האבות, ולכן משפיעים לקדושה גדולה בזה, שזה ע"פ השמות שנאמרו אצל האבות בהקשר למקדש: 'ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו ב, ג) "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב" וגו'. אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר (בראשית כב, יד) "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה", אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר (בראשית כח, יט) "ויקרא את שם המקום ההוא בית א'ל"' (פסחים פח,א). כנגד אברהם שקרא למקום המקדש הר זהו מצוות ערבה, שאוספים גידולים בחוץ (כגורן וכדו'), וזהו כמו הערבה שהיא גידולים שאוספים (שמביאים ממוצא [משנה סוכה ד,ה]) וזוקפים על המזבח בעמידה כמו שעומד הר. כנגד יצחק שקרא למקום שדה זהו תוספת שביעית, שחלה על עבודות בשדה. כנגד יעקב שקרא למקום בית זהו ניסוך המים כמו שבבית מביאים מים לשתיה, ששואבים בחוץ ומביאים הביתה לשתות (וכן שותים גם יין, כמו שמנסכים מים ויין יחד, כך גם מוזגים יין ומים בבית כדי לשתות את היין מזוג כראוי); וכן הניסוך נעשה על המזבח הבנוי, שהוא כעין בית. כך כשיש מקדש אלו מתגלים ומשפיעים לתיקון עולם גדול, ולכן הובאו יחד, כמו ששלושת האבות באים יחד כאבותינו, ומביאים לתיקון עולם גדול.