"ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים" (בראשית ל,מג). '"ויפרוץ האיש". ר' שמעון בר אבא אמר: מלמד שנפרצה לו פרצה מעין דוגמא של עולם הבא, היך מה דאת אמר (מיכה ב): "עלה הפורץ לפניהם". רבי אבא בר כהנא אמר: מאה ותרתין רבוון, שבעה אלפים מאתן עדרין, הוו ליה לאבינו יעקב. רבי לוי אמר: ששים רבוא כלבים. רבנן אמרי: מאה ועשרין רבוא. ולא פליגי, מאן דאמר ששים רבוא לכל עדר ועדר, חד כלב. מאן דאמר מאה ועשרים רבוא לכל עדר, תרין כלבין' (ב"ר עג, יא). מה העניין של מספר הכלבים? בפרט שששים ריבוא זהו המספר שידוע בתור המספר היסודי של בנ"י (כשיצאו ממצרים)! נראה שזהו כרמז שהכלב שומר על הצאן שכך יכול הצאן להתרבות ולהיות מוגנים מנזק, כך שזה גורם לשפע ממוני לבעלים. ממילא ע"פ זה הכלבים הם מייצגים את הכוח להצלחה וברכה של יעקב, שנרמז שכוחו של יעקב זהו מצד קדושתו, ברמז שהוא יסוד (אב) לבנ"י (ולכן ששים ריבוא) ולכן הוא גילוי של קדושה. זהו כמו שנאמר קודם: '"ויברך ה' אותך לרגלי", כל מקום שהצדיקים הולכים ברכה משתלחת. ירד יצחק לגרר, באת ברכה לרגלו, שנאמר (בראשית כו): "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה" וגו'. ירד יעקב אצל לבן, ובאת ברכה לרגלו, שנאמר: "ויברך ה' אותך לרגלי". יוסף ירד אצל פוטיפר, באת ברכה לרגלו, שנאמר (שם לט): "ויברך ה' את בית המצרי"' (ב"ר עג, ח), שזהו שזכות צדקות יעקב היא שגרמה לשפע ברכה. הדעה השניה (של רבנן) זהו שהיו שני כלבים ששומרים על כל עדר, נראה שזה מרמז על כך שהמלאכים פעלו בשביל הצלחת יעקב, כמו שמובא: 'אמר רבי הונא דבית חורון: מלאכי השרת היו טעונים מתוך צאנו של לבן, באים ונותנים בתוך צאנו של יעקב, הה"ד: "שא נא עיניך וראה כל העתודים העלים על הצאן", עולים על הצאן אין כתיב כאן, אלא העלים, מאליהם היו עולים' (שם, י). לכן כדי לרמז על המלאכים נאמר פי שנים, כרמז לרבים (מיעוט רבים זה שנים) שעזרו ליעקב משמים. או שהכלבים זה אחד כנגד כוח זכות יעקב הצדיק, ואחד כנגד כוח מלאכי השרת שעזרוהו. (או אחד כנגד מעשי יעקב שפעל במעשים טבעיים-ארציים כדי שיוולדו לו בצבעים הנכונים, ואחד כנגד מעשי המלאכים). אולי רמזו בששים ריבוא כמו יוצאי מצרים כרמז שיעקב פעל שיהיה דומה ליציאת מצרים שיצאו ברכוש גדול, שכך גם הוא עשה שכשיצא מלבן יצא ברכוש גדול כמעשה אבות סימן לבנים; לכן זהו כעין כלב הדואג לעדרו, כך גם יעקב דאג לבנ"י לעשות מעשה כדי לחזק כוח ליציאה ממצרים, ע"י מעשה ממשי (שמחיל כבר מעשה בפועל ולכן מחזק את הכוח ליציאה ועם רכוש גדול כראוי [ואף הכלב פוגע במנסה להזיק לצאן, שכך זהו כעין נתינת כוח לפגיעה במצרים בשביל יציאת בנ"י כראוי]). נראה שרבנן הוסיפו שהזכות לעושר קשור לכוח שבת קודש שמשפיעה לשפע ברכה לבנ"י, ומאתנו לכל העולם. לכן רמזו זאת בשני כלבים כעין הנאמר על שבת: ' ... דאמר רב המנונא: כל המתפלל בע"ש ואומר "ויכולו" מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר "ויכולו", אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. אמר רבי אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה? שנאמר (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו". אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו, ואומרים לו (ישעיהו ו, ז) "וסר עונך וחטאתך תכופר". תניא ר' יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו' (שבת קיט,ב). לכן רמזו כנגד גילוי של ישראל, שזה כמו כל ישראלי בער"ש, שיש לו שני מלאכים שמתלווים אליו (ולכן פעמיים ששים ריבוא כנגד שני מלאכים לכל יהודי), שמברכים אותו בכפרה ובגילוי שבת בחיוב (כשהבית מסודר לשבת), שזה בעצם חיזוק לגילוי של השותפות של האדם עם ה' במעשה בראשית באמירתו בתפילה "ויכלו", ומזה משפיע כוח למלאכים שמברכים אתו ומתלווים אליו מהתפילה, שכך מתחזק הגילוי של שותפותו עם ה' במעשה בראשית, וכך מביא לו שפע ברכה בעולם (וכן כשמברכים אותו שסר עוונו זה מביא לגילוי כעין לפני חטא עץ הדעת שהאדם קולל בקשיי העבודה). לכן רבנן רמזו בזה על הברכה שהאדם מקבל בזכות השבת, שזה כגילוי של מעשה יעקב עם הגילוי שיש בכל הדורות אצל בנ"י מכוח שבת. אולי אפשר שלר"ל שמביא כלבים כנגד מספר בנ"י, זה כרמז שיעקב עבד אצל לבן כדי שיהיה שפע ממון, בשל שאצל בנ"י הממון אינו רק לצורך קיומי, אלא יש בזה שייכות לקדושה (שעובד בזה את ה'), שלכן גם חזר על פכים קטנים ולכן גם היה חשוב שבנ"י יצאו ברכוש גדול ממצרים (כדברי היהודי הקדוש), לכן נרמז כאן כנגד מספר בנ"י שיצאו ממצרים, שהסיבה שיצאו ברכוש גדול זה בגלל השייכות לקדושה, וכך גם יעקב עבד לפרנסתו בשל שהממון שלו שייך לגילוי נשמתו בעולם. שזהו רמז בכלבים ששומרים על הצאן (ממון), שכך אצל הצדיקים הם שומרים היטב על הממון בשל הקשר לקדושה, כמו שנאמר על יעקב: '(בראשית לב, כה) "ויותר יעקב לבדו", אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים; מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל' (חולין צא,א). שמעבר לפשט שלא גוזלים ולכן חשוב כל ממון שיש לו, בכ"ז זה תמוה וכי בגלל זה ממונם חשוב מגופם? אלא צ"ל שלא גוזלים הכוונה שמשתמשים בו כראוי בקדושה כרצון ה' (שלא לגזול זה חלק מזה), ולכן יש בו מעלה של קדושה ולכן זה חשוב מגופם, כיון ששייך לגילוי נשמתם. לכן על גילוי השמירה על הממון נרמז בכלב ששומר על הממון (הצאן). נראה שזהו שנאמר בתחילת המדרש בשם רשב"א שנפרצה ליעקב פרצה מעין דוגמה של עוה"ב, שזה עולם בגילוי של קדושה, שזהו שהממון שלו מתגלה בגילוי של עולם קדוש, ולרבנן שרמזו לגילוי שבת, זהו ששבת היא מעין עוה"ב ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), שכך חל ברכה בצאן יעקב. נראה שזה נאמר על הפס' שיעקב התברך בממון, וזה לאחר שסופר איך פעל להשפיע על צבע צאן ע"י מעשיו בבא הצאן לשתות. כך שנראה שגם מרמז שבמעשיו שהתברך (בפעולות ההם) היה רמז לקדושה, שזהו שפעל כשבאו לשתות מים שזה רמז על התורה, שהיא מתקנת את האדם, שמבטלת את יצה"ר: 'תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש; אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע", אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ואומר (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים"' (קידושין ל,ב). שכך פעל ע"פ ההלכה (שלא גזל מלבן אלא עשה ע"פ הצדק, ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א בפרשתנו ['מעשי אבות' חלק ב'] שמביא כמה הסברים מדוע מעשי יעקב כאן נעשו כראוי), ובמטרה של קדושה כמו שמתגלה בתורה שמתקנת את העולם, ולא עשה זאת בשל יצה"ר (לגזול וכדו', שמחה את יצה"ר, וממילא לא פעל בגללו) אלא זה נעשה מגילוי קדושה. יעקב היה במרחק של שלושה ימים בין צאן לבן לצאנו, כדי שלא יחשדו שגנב לו, אולם על הדרך רמז לגילוי של קשר לתורה, שזהו כנגד שלושת ימי ההגבלה לקראת קבלת התורה. אולי גם הסוגים שיעקב אמר שיהיו לו מרמזים על מעלת בנ"י: "אעבר בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקד בעזים והיה שכרי, (בראשית ל,לב). נקוד זה נקודות צבע, טלוא זה כתמים גדולים, וחום זה דומה לאדום (ראה ברש"י וברמב"ן). כך שנראה שמרמז על בנ"י, שנקראו צאן (יחזקאל לד,לא), ויש גילוי חזק בבנ"י לשלוש מידות: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א). כך יעקב רמז שמטרתו (בעבודה בשביל שיקבל ממון) זה למען הקמת בנ"י, ולכן מגלה בצאן את גילוי בנ"י, שכנגד רחמנים וביישנים זהו נקודות וכתמי צבע, כעין שיש צבע שונה מהרגיל (שכולו לבן) כעין רמז שמתגלה בעצמו לא לו, שזהו שמרחם על האחר, שמרגיש את האחר בו, כאילו מתגלה האחר בו, וזהו נקודות צבע אחר. ואח"כ גם פועל לעזור לו בגמ"ח, שזהו כביכול כעין כתמי צבע, כעין שהנקודות גודלות לכתמים גדולים, שזהו שהרחמים גודלים ובאים לידי מעשה שזהו גמ"ח. חום הוא כעין אודם, שזה רמז לביישנים, שאדם שמתבייש מאדים. אותם לקח יעקב לצאנו, כרמז שעכשיו לוקח לעצמו, להקמת "צאן" בנ"י.