'תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית, שנא' (בראשית יט, כז) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) "ויעמד פינחס ויפלל". יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב”, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו". יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר (בראשית כח, יא) "ויפגע במקום וילן שם", ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי"' (ברכות כו,ב). אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן את מנחה ויעקב את ערבית. מה העניין שהיו צריכים כל אחד לתקן תפילה? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר ('צמאה נפשי' ג,ו) שכל אחד מהאבות מייצג גילוי מצב אחר, ולכן כל אחד מגלה שיש לעבוד את ה' ולידבק בו גם במצב כזה. אברהם מייצג את הזמן שבו יש גילוי טוב, יצחק מייצג את הזמן שבו יש תערובת טוב ורע, ואילו יעקב מגלה על הזמן שבו יש רעה. לכן אברהם תיקן את שחרית שהוא בבוקר שיש אור וטוב, יצחק את מנחה שהיא בין הערבים שזהו מצב ביניים, ויעקב את ערבית שהיא בחושך (ראה שם). נראה שלכן בפס' שמהם לומדים שהאבות תיקנו את התפילות מודגש אצל אברהם "בבקר", ואצל יצחק "לפנות ערב", ואצל יעקב "כי בא השמש", לא רק כדי לרמז על הזמן שבו תיקנו תפילה אלא גם לרמז על המהות של גילוי התפילה (לכן מובן שנאמר שאברהם היה מתפלל בצהרים ['אמר רב ספרא: צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי' (יומא כח,ב)], והרי הוא תיקן את שחרית ולא מנחה? [אמנם כבר עמדו על זה הראשונים (בתו"י) ותרצו שמדובר במנחה שהתפלל, אולם לכאורה היה צריך לומר שמדובר במנחה ולא לומר כללית שזהו תפילתו?] אלא נראה שבא לומר בזה שאברהם היה מתפלל את כל התפילות. אם כן אז מדוע מיוחס לו דווקא שחרית, וכן מדוע לא נאמר בפשטות שתפילת יצחק בזמן הזה, מדוע לומר דווקא אברהם? אלא שבא ללמד שמהות שחרית קשורה בגילוי של אברהם, לכן אע"פ שהיה מתפלל גם מנחה בכ"ז הקביעת תפילה שקשורה בו היא שחרית כיון שזהו גילויו, לכן נאמר ביומא שאברהם התפלל גם מנחה, כדי לחדד שתיקון תפילת מנחה ע”י יצחק [כתיקון חשוב שהוא הבסיס לזה] קשור בגילוי יצחק, ולא שלא היה אברהם מתפלל זאת אלא שאין הוא גילוי של זה, ולכן אין הוא הבסיס לתפילה זו [אע”פ שהיה מתפלל אותה]). נראה שבפס' מרומז על ההבדל בין האבות, שאצל אברהם מדובר שם שעמד וראה את חורבן סדום, שזה בשל שהוא חשוב אצל ה', שלכן ה' גילה לו על מהפכת סדום, כך שזה מרמז על מעלת אברהם (שלכן ה' גילה לו, כמו שנאמר “וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ” וגו' [בראשית יח,יז-יח]), ולו אישית לא בא פגע (אלא לסדום), ואפילו יש הצלה בהקשרו, שלא יהיה שום קשר לרעה אצלו, שזהו שהציל את לוט קרובו, כמו שמספרת התורה שם: “וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. וישקף על פני סדם ועמרה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן. ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכר אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט" (שם יט,כז-כט). כך שכעין מרומז כאן על הזמן החיובי, שאין לנו שום נזק, ויש השגחת ה' עלינו שלא יהיה לנו שום גילוי צרה (גם זה למחרת היום השלישי למילתו, כעין שעכשיו התפוגג הכאב, שאין יותר את הרעה של הצער). גם המילה שממנה לומדים – "עמד", מרמז על חיוב, כאדם שעומד זקוף, שזה מראה על חוזק וכח כגילוי חיובי. אצל יצחק הפס' מדבר בפשטותו שיצא לשיחים של שדהו: ' ... לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו' וכו' (רשב"ם; שם כד,סג [וראה גם בראב”ע]), שזה משהו ביניים, שמצד אחד צריך לעמול לטעת וכן להתעסק עם פועליו, ולא יודע אם יצמח כראוי, ומצד שני יש בזה חיוב, שיש לו שדות ופועלים שעובדים לו (שזה מראה על עושר), כך שזה מגלה על מצב הביניים, כגילויו של יצחק. (או שהעבודה בשדה כרמז על קושי וחשש, אבל גם נאמר כאן בפס' שראה את הגמלים שהביאו את רבקה אשתו, כך שיש בפס' כאן גם גילוי של צד חיובי, כך שמרמז על ערבוב). גם המילה שממנה לומדים זה "לשוח”, שמילה זו יכולה להתפרש ככיפוף, כך שזה ביניים לא שכיבה ולא עמידה. אצל יעקב הפס' מדבר בזמן שברח מעשו שרצה להרגו, כך שמלמד על זמן שהיה ברעה גדולה. גם המילה שממנה למדים היא "ויפגע" שלשון פגיעה מרמז על נזק, כך שמרמז על זמנים קשים ורעים. (אולי על הפס' אצל יצחק גם למדו שביצחק נקרא מקום המקדש "שדה", ובפס' אצל יעקב נאמר בהמשך שקרא למקום המקדש "בית" [פסחים פח,א]. אולי יש בזה רמז כעין גילוי כמותם [שמקום המקדש הוא גם כיוון לתפילה], שאברהם כנגד בית ראשון, שבנינו והיה בו גילוי שכינה, כך שמרמז על טובה בגילוי במעשינו. יצחק כנגד בית שני שבנינו אבל לא היתה בו השראת שכינה, כך שזה ביניים. ואילו יעקב כנגד בית שלעתיד שהוא ירד מהשמים, כך שאין בו גילוי של טוב במעשינו, ולכן כעין כנגד שלא מתגלה טוב בקשר למעשינו שאז רודף אחרינו הרעה [אלא שמצד ה' שיוריד את המקדש זה גילוי טוב לנו, כמו שגם בזמן הצרות, מצד השמים בשורשו יש בזה משום טוב לנו, שלכן צריך להודות על רעה כמו על הטובה]).