כְּבוֹד הַלָּשוֹן  –  פרשת תולדות

כה,כב: לָמָּה זֶּה אָנֹכִי: דגש בראש המילה 'זה' מורה על דיבור מרוגש, כאב עז של רבקה, וטענה קשה כנגד ה': 'ותלך לדרוש את ה''.

כו,י: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ: דגש בראשי המילים 'זאת' ו'לנו' מורה על דיבור מאד מרוגש וכועס של אבימלך ליצחק. תופעה זאת חוזרת בפסוק זה פעמיים, ודומה מאד לריגוש השיחה בין פרעה לאברהם, שם התופעה חוזרת שלוש פעמים באותו פסוק: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי (יב,יח).

כו,יג: וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל, עַד כִּי-גָדַל מְאֹד: הפסוק נוקט שלוש פעמים לשון 'גדילה', דבר המורה על צמיחה חריגה בהיקפה ומשך זמנה.

כז,ד: וְהָבִיאָה לִּי: הדגש בלמ"ד מעיד שיצחק מאד רצה את המטעמים, והתרגש לבקש להביא את המטעמים דווקא לו, כדי שיוכל לברכו תשומת לב ובחיבה יתרה. יצחק יכול היה לברכו גם בלי המטעמים, אלא שרצה לאכלם ואז נפשו תהיה מוכנה יותר לברך את עשיו, בנו האהוב (וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; כה,כח). רבקה מצטטת את יצחק במדויק כאשר היא מספרת זאת ליעקב: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים (ז), כולל הדגש בלמ"ד.

כז,מו: קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ--לָמָּה לִּי, חַיִּים: בצירוף 'למה לי' יש דגש בלמ"ד, המסביר מדוע יצחק הסכים לבקשתה הנרגשת של רבקה, אשתו האהובה (וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; כד,סז).