"שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו" (דברים יז,טו). חז"ל ובעקבותיהם גם הראשונים חלקו האם יש מצוה להעמיד מלך או שזה רק רשות (ואף בעייתי), כמו שמתגלה בדברי הנביא שמואל על רצון העם להעמיד להם מלך (כל דעה מפרשת מדוע כעס שמואל ע"פ דרכה). ['וכן היה רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ; להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר (דברים יז, יד) "ואמרת אשימה עלי מלך" וגו'' (סנהדרין כ,ב). ראה גם ברמב"ן ובאברבנאל, ובעוד ראשונים. וראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'שערי הארץ' – "שום תשים עליך מלך”]. בגמ' מובאת גם דעה אמצעית: 'תניא ר"א אומר: זקנים שבדור כהוגן שאלו, שנאמר (שמואל א ח, ו) "תנה לנו מלך לשפטנו"; אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר (שמואל א ח, כ) "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו"' (שם). לפי זה אולי אפשר לומר שגם הדעות שחלקו זה משום שהם זיהו במלך צורה אחת של התייחסות (כדברי הזקנים או כדברי עמי הארצות) ולכן ראו בזה כחיוב או שלילה. עוד נראה שמלך יכול להיות כראוי, שזהו מלך צדיק ובא מבית יהודה, ובפרט מבית דוד, שהוא ראוי למלכות, ולכן עליו ודאי שהתורה בעדו, ויש מלך שהוא רשע או שבא משאר השבטים ולכן עליו התורה לא כ"ך מביטה בחיוב, וכך כל אחד גילה את שורש התורה בגילוי זה או אחר. בשמו של שבט יהודה יש את שם ה' (הויה), וכך נשמע סיומו כמו 'דע', שמבית יהודה יש השפעה לגילוי שם ה' בעולם, ולכן ממנו ראויה המלכות שהיא הצגת גילוי ה' בעולם, כמו שנאמר בשלמה (וגם מתשמע מזה על דוד): “וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" (דה"י א כט,כג). מלך כזה שמתגלה שם ה' בעולם על ידו, הוא ראוי למלכות, וזה נעשה בשורש מלכות בית דוד שמשבט יהודה. מעלה זו מתגלה במלכי יהודה, ותתגלה בשלמות במשיח בן דוד שיתקן את העולם כולו במלכות ה' (שיהיה העולם כולו בדעה נכונה באמונה בה'), בגילוי כסא ה' בעולם, בשלמות הממשלה והמלוכה לה'. (לכן אפילו שאול שלהבדיל ממלכי ישראל הוא בגדול התנהג כראוי, בכ"ז הוא חטא שלא הרג את אגג וגרם להשארת זכר מעמלק, ולכן הורד ממלכותו והועברה לדוד. שזה מרמז על העניין הזה של תיקון העולם בגאולה, כיון שעמלק מתגלה במיוחד בחורבן כסא ה' בעולם – חורבן ירושלים: 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק”. וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה". כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא – "תמחה”. כשפשט ידו בכסא – "מחה אמחה”. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'” (ירמ' ג יז). לפיכך "מחה אמחה”' [תנחומא “כי תצא” סימן יא]. הרי שהפס' שמביאים הוא מזמן הגאולה, כשדעת העולם תתוקן: "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שררות לבם הרע" [ירמיהו ג,יז]. כרמז שעמלק קשור להיפך מזה, ושאול השאיר את זכר עמלק, בזה גרם לעיכוב הגאולה, שבגאולה ימחה עמלק [רש”י שמות יז,טז]. כך שמוכח שאפילו במלך ישר כשאול, כיון שאין זה מיהודה ככלל, ומדוד בפרט, אז לא מתגלה אצלם כח גדול זה של הגאולה וגילוי ראוי של מלכות ה' בעולם. לכן דווקא אצל מלכות דוד כשהמלך צדיק, אז זהו מלכות ראויה שהתורה מצווה עליה, אבל בשאר המלכות בעייתית ולכן רק רשות ואף בעייתי). מסופר על דוד בגמ': 'אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבש"ע, מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ואין אומרים אלקי דוד? אמר: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי. אמר לפניו: רבש"ע בחנני ונסני, שנאמר (תהלים כו, ב) "בחנני ה' ונסני" וגו'. אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך, דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה. מיד (שמואל ב יא, ב) "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו" וגו'. אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע. (שמואל ב יא, ב) "ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רוחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד". בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא, אתא שטן אידמי ליה כציפרתא, פתק ביה גירא, פתקה לחלתא, איגליה וחזייה. מיד (שמואל ב יא, ג) "וישלח דוד וידרוש לאשה ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי"' וכו' (סנהדרין קז,א). 'שהפך משכבו של לילה לשל יום – שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום. ונתעלמה ממנו הלכה – שהמשביע אברו בתשמיש רעב ומרבה תאוה. …  חלתא – כוורת. פתיק ביה גירא – בכוורת, כלומר שהכה ושברה, ל"א: פתחה שברה ונפתחה' (רש"י). מניין לחז"ל הסיפור הזה? בפשטות היתה לזה מסורת. אולם אולי יש כאן משל, שסתם כך אשה לא תתרחץ עירומה בגג, ולכן מן הסתם היתה מכוסה אלא שקרתה תקלה וכך נפל המחיצה. ומה שחז"ל הביאו סיפור על ציפור, נראה שזה כרמז על השורש של העניין הזה. דוד רצה שיאמר 'אלקי דוד' כמו אצל האבות; נראה שהמעלה באבות ששם ה' נזכר עליהם זה משום שהם שורש תיקון העולם – גילוי שם ה' בעולם, ולכן מקשרים אותם עם גילוי 'אלקי...'. דוד גם רצה שיקרא כך על שמו, כיון שממנו מתגלה המשיח, ולכן גם הוא קשור לתיקון עולם וגילוי שם ה' בעולם. ענה לו הקב"ה, שאמנם זה נכון, אבל בכ"ז אין מעלתו כמעלת השלמות שבאבות, ולכן לא ראוי שיקרא כך עליו. ולכן אף הודיע לו במה ינסהו, שזה מראה שדרגתו פחותה מהם (שאף בכך לא עמד), אולם גם הדגש הוא שהתיקון עולם יעשה בזרעו, ולכן זה קשור לניסיון בערוה, כנגד שטען שיקרא על שמו 'אלקי דוד' כמו שלאבות, בשל תיקון עולם שיתגלה בזרעו... דוד הלך הלך בגג (וכן בת שבע רחצה בגג), שזה מרמז על עניין גבוה (גג הבית גבוה כעין רמז על עף למעלה), ונדמה לו כציפור שאליו ירה חץ, שזה מרמז על הנאמר בגאולת מצרים: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי" (שמות יט,ד). 'ד"א, "ואשא אתכם על כנפי נשרים”; מה נשתנה נשר זה מכל העופות כולם? שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד שלא יזרוק בו חץ, אמר מוטב שיכנס בו ולא בבנו' (מכילתא על הפס'). הרי שבפס' יש חיבור בין לקיחת בנ"י בגאולת מצרים כעל כנפי נשרים, שזה קשור בעניין ירי חץ, לבין חיבור לקב"ה, שזה מרמז על מתן תורה ('"ואביא אתכם אלי" – לפני הר סיני; ר' עקיבא אומר: זה יום מתן תורה' וכו' [שם]), שאז היו במעמד של כעין גאולה [עד שחטאו בעגל] ('דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם"; חבלתם מעשיכם – "אכן כאדם תמותון"' [ע"ז ה,א]). לכן הניסיון של דוד על אמירתו בשל עניין הגאולה (שאז יהיה תיקון העולם) שקשורה אליו, זה כעין נרמז בירי חץ לעבר ציפור (כעין רמז לנשר שהוא ציפור). אז התגלתה אליו בת שבע, שדרכה הוא יעמיד את המשך שושלת מלכות בית דוד עד המשיח. שבזה נתנסה, כביטוי לעניין הניסיון בקשר למעלת הגאולה שתצמח ממנו דרכה. בת שבע היתה ראויה לדוד, שהרי בחיבורם תמשך מלכות בית דוד, אולם הניסיון בזה היה כיון שזה נעשה לפני הזמן הראוי (כמו שמובא בהמשך הגמ': 'דרש רבא: מאי דכתיב (תהלים לח, יח) "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד"? ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה' [סנהדרין קז,א]), ולכן נעשה בצורה שאינה נראית ראויה (אמנם היה מותר מצד הדין, כיון שהיתה כעין מגורשת בשל הגט שהיו כותבים בצאתם למלחמה ['דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו' וכו' (שבת נו,א)], אולם בכ"ז לא ראוי להעשות כך, שנראה כמו חטא ערוה גמור בעיני האנשים), שהוכח בזה שאין בו את השלמות של תיקון העולם שיש באבות, ולכן לא ראוי עד כדי כך שיקראו עליו את שם ה' בתפילה, שאין לומר 'אלקי דוד'. נראה שבשמם מרומז על חיבורם וקשרם להבאת שורש הגאולה (במשיח), שהיא נקראת 'בת שבע', כרמז לגאולה שבשנה השביעית: ' … בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא' (סנהדרין צז,א); גם נרמז בכך שדוד ירה חץ, כעין חץ שיורים במלחמה, כגילוי של עניין הגאולה בניסיונו (שטען שראוי בשל קשרו לתיקון שבגאולה). היא 'בת שבע' בת (כרמז לחיבור – בת=יוצא ממשהו אחר) של עניין שביעי – של עניין הגאולה (שביעי של שנות ביאת המשיח, וכן שביעי כנגד שבת שהיא מעין עוה”ב ['שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב)], ולכן זהו 'בת' – גילוי קטן שיש בשבת ['שבע'], שהוא מעין עוה”ב). דוד בגימטריה זה 14 שזה כפול משבע, רמז שהוא בעלה מראש, שהיא כחציו, מעין האישה שלוקחה מאיש, שנלקחה מהצלע שלו – מחציו (ע"פ הדעה של “צלע" כעין צלע המשכן = צד [ברכות סא,א. ויק”ר יד,א]). זהו שבת שבע היתה ראויה לדוד ומיועדת לו מראש, שמשניהם יחד תצמח מלכות בית דוד עד המשיח שיביא תיקון לעולם, אלא שעדיין לא הגיע הזמן לזה, ולכן לקחה בצורה שאינה ראויה, שנכשל בניסיונו, כביטוי לכך שאין מעמדו כאבות בתיקון עולם ובגילוי שם ה' בעולם.