סיפור עבור חודש אלול - אני לדודי ודודי לי

את אילנה פגשנו לראשונה בראש השנה לפני שש שנים, באוהל התפילה המפורסם של רמת אביב ג'. הייתה זו שעת צהריים של ראש השנה. התפילה הסתיימה זה מכבר והאוהל היה ריק ממתפללים. היינו שם רק אנחנו, משפחת חביב. נשארנו לסדר קצת את המקום, שיהיה נקי ומסודר לתפילת מנחה.

ואז היא הופיעה. אישה נאה ומטופחת, בשנות השמונים לחייה, נתמכת בהליכון, צועדת על החצץ הלבן בצעד איטי, אך נחוש. כמו מישהו שחותר למטרה, לאט אבל בטוח.

"כבר תקעו בשופר"? היא שאלה במבטא פולני כבד.

"אפשר לתקוע גם עכשיו", ענינו לה.

שלפתי את השופר והיא שלפה מהתיק פיסת תחרה לבנה והניחה על ראשה. סימנתי לה בסידור היכן לברך, התחלתי לתקוע בשופר והיא החלה לדמוע.

כשסיימתי, היא הודתה לנו בחום ושאלה כיצד יכולה להיות  אתנו בקשר. היא סיפרה שבאה מבית מסורתי. אולם מאז המלחמה היא הקדישה את כל כולה לשיקום ההריסות. היא התמסרה לעבודה ולבניית המשפחה ופשוט לא היה לה זמן להתעסק עם הדת. עכשיו כשהיא כבר מבוגרת, היא מרגישה שהיא רוצה להתקרב יותר לקדוש ברוך הוא, אבל היא לא מבינה בזה ולא יודעת מה צריך לעשות לשם כך.

מסרתי לה פלייר כלשהו של בית חב"ד בו הופיע מספר הטלפון שלי וזמן לא רב לאחר מכן היא התקשרה. היא הייתה מאוד נסערת וביקשה להיפגש בהקדם. בפגישה, היא סיפרה שביתה יחידתה (ככה אומרים?) לא מרגישה טוב כבר זמן רב ועכשיו לקחו לה ביופסיה לבדיקה.

"כבוד הרב", היא אמרה לי, "אני כבר לא מאמינה בכלום. לא ברופאים ולא בתרופות. אני יודעת שהיחיד שיכול לעזור לבת שלי, זה א-ד-ו-נ-י אלוה-ינו מלך העולם, אני מבקשת שתפללו בשבילה. אני בכל מקרה כבר הרבה זמן רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא, אבל עכשיו אני רוצה לעשות נדר שאם הבדיקה של הבת שלי יוצאת נקיה, אני אעשה כל מה שהוא מבקש"

ישבנו קצת, ניסיתי להרגיע אותה, ולומר לה שתחשוב טוב, ושיהיה בסדר, אבל היא התעקשה על הדיל. לקחתי את השם של הבת, הכנסתי אותו לרשימת המי-שברך הקבועה והשתדלתי בכל הזדמנות להזכיר את שמה לרפואה.

במהלך החגים נפגשנו שוב כשביקשה לעשות כפרות, ובסוכות באה לברך על הלולב. בכל פעם היא סיפרה שממתינים לתוצאות של הביופסיה והזכירה לי את העסקה עם בורא עולם.

זמן לא רב אחרי החגים היא התקשרה, סיפרה בשמחה שברוך ה' התוצאות יצאו נקיות ובקשה להיפגש כמה שיותר מהר משום שהיא רוצה לקיים את חלקה בעסקה.

הגעתי שוב לביתה. התיישבנו והיא אמרה לי: "כבוד הרב, הבטחתי ואני רוצה לקיים. אני רוצה שתגיד לי את כל מה שאני צריכה לעשות כדי להיות דתיה ושה' יהיה מרוצה"

הבטתי בה. תהיתי למה היא מתכוונת, יושבת לפניי אישה בת למעלה משמונים, בעלת חיים חברתיים מאוד מפותחים, ללא כל ידע בתורה ומצוות ושואלת אותי מה ה' רוצה שהיא תעשה עכשיו. לא ידעתי מהיכן להתחיל. שבת, כשרות, תפילות, צניעות, מה מותר, מה אסור, מה, עכשיו בגיל הזה היא תתחיל לשנות הרגלי חיים?

אבל היא, כמו ייקית אמיתית, עשתה לי בית ספר בנחישות בעיקשות ובדבקות במטרה. התחלנו מתפילה. היה חשוב לה להודות לה'. היא ירדה לבית חב"ד, קנתה סידור וכמו בעלת תשובה אמתית ישבה וסימנה בעיפרון מה אומרים בבוקר, מה אומרים בצהריים ומה מתפללים בערב. מה בשבת, ומה בחגים.

אבל היא לא עצרה בזה. היא הכשירה את המטבח והחלה לקנות רק הכשרים מהודרים (ברמת אביב זה לא קל), זרקה את כל המכנסיים ובקשה מאשתי לצאת אתה לשופינג של חצאיות וכיסויי ראש. קנתה קומקום לשבת, פלטה ושעון שבת. ומכיוון שהיא גרה בקומה שמינית והפסיקה להשתמש במעלית, היא הודיעה לכל הנכדים והנינים שבשבתות וחגים היא פשוט לא יוצאת מהבית ומי שרוצה, מוזמן לבקר אותה.

לפני כשנה היא נפלה ונחבלה, היא אושפזה ובהתאם לגילה המתקרב לתשעים, נזקקה לטיפול רפואי ושיקום ארוך ומייגע. בני משפחתה שכרו לה מטפלת הודית שהתגוררה אצלה. לבקשתה הגעתי אליה והסברתי למטפלת באנגלית את הכללים לניהול מטבח כשר.

באחת הפעמים, שהתקשרה אלי היא הייתה על סף בכי, "כבוד הרב, המטפלת לא מבינה כלום, היא מערבבת לי את הכלים, אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני מקווה שה' יסלח לי", היא אמרה בדמעות...

הבוקר (יום ג בשבוע שעבר) היא התקשרה וסיפרה לי שהיא כבר לא יכלה יותר והיא פיטרה את המטפלת. "בעזרת ה' אני אסתדר" היא אמרה. "אני רק רוצה תבוא שוב להכשיר את המטבח, אני לא יודעת מה היא עשתה ואני לא רוצה לקחת סיכונים, תבואו ותכשירו הכל מחדש" ביקשה.


זה הסיפור של בעלת התשובה המבוגרת ביותר שלנו. הרבי מליובאוויטש  כותב בהיום יום שבחודש אלול אפשר לתקן את כל השנה שעברה. ומי שלא הספיק במהלך כל החודש, אפילו בשנים עשר הימים האחרונים עוד ניתן לתקן, יום לחודש. אילנה, הקשישה מרמת אביב, פנסיונרית של משרד הביטחון היא ההוכחה שלעולם לא מאוחר להשתנות. שבתשובה אין דבר כזה 'מאוחר מדי' וכל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן.

אבל אילנה לימדה אותי דבר יותר חשוב אפילו, לחזור בתשובה באמת זה לא רק חרטה על העבר, אלא בעיקר הפעולה בעתיד. בגילה המתקדם היא בהחלט יכלה להרשות לעצמה לקונן ולהצטער על החיים הרוחניים שפספסה בחייה. אבל היא לא. היא החליטה ופשוט שינתה לגמרי את אורח חייה. היא הוכיחה שבאנחות לבד לא ניוושע כי המעשה, הוא העיקר.

(מאת הרב שניאור חביב, שליח חב"ד ברמת אביב. מתוך אתר חב"ד אינפו)