"לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כא, ה)

ננסה לעמוד על הרעיון המתבטא באיסור של גילוח הזקן. ישנו יחס בין הלסת התחתונה (עם הלחיים והסנטר) אל הלסת העליונה (וכל החלק העליון של הפרצוף האנושי). הלסת העליונה נתונה בעיקר לפעילות הרוחנית החושים. ואילו בשעת אכילה- הנובעת מיסוד החי- היא נוהגת יותר בסבילות. כנגד זה הלסת התחתונה- על השיניים והלשון ושריר הלעיסה- היא גורם פעיל בשעת אכילה וטעימה.

עתה נראה כי סכנת התבהמות חושנית נשקפת לזכר יותר מאשר לנקבה. משום כך יצמח בו זקן בגיל ההתבגרות- עת כוחות החושניות מבשילים והולכים. הזקן יעלים אותם חלקי פנים, שעיקר פעילותם היא חושנית. והמסתכל בקלסתר פניו של איש, יראה בו רק את חלקיו הרוחניים.

והרי כאן אזהרה מיוחדת לגבר: יגלה את כבודו ואת כוחו רק ברוחניות. ישעבד בצניעות ובבושה את כל היסודות החושניים שבנפשו. כנגד זה האישה היא צנועה מעצם טבעה הפנימי. והרי היא זקוקה פחות לאותה אזהרה.

הרינו משערים, שפאות הזקן הן אותם המקומות שפעילות החושנית של הלסת התחתונה נראית בהם יותר. אך יחד עם זאת הרי התורה מתירה את הסרת הזקן, אולם שעה שגבר יהודי מטפח את זקנו והוא משווה צורה נאה לקלסתר פניו- עליו להרחיק את התער מפאת הזקן. כך הוא מוזהר לבל "ישחית" את מעטה השיער המעלים את החושניות שבפרצוף הגבר. לבל יקפח את כבודו ואת ייעודו האנושי- על ידי הבלטת החושניות שבנפשו. אלא יפעיל את כבודו הגברי על ידי צניעות וכוח רוחני.

יוצר האדם ציין את טבעה הצנוע של האישה- על ידי שמנע ממנה את מעטה השיער של הלחיים. וכדרך שעשה ביצירתו- כך עשה בתורתו. לא רק איסור השחתת פאת הזקן, אלא גם איסור הקפת פיאת הראש נוהגת רק באנשים, ולא בנשים.