ענין הטומאה והטהרה / עומר זרקי

בפרשתנו מצאנו עיסוק גדול ובהרחבה (יחסית) בשני עניינים קרובים – מאכלות אסורות וטומאה וטהרה. נבאר את קשרם של הדברים מכיוון מוכר אך גם מחודש.

טהרה היא נקיות[1], וכמו שמצאנו שרוב[2] תהליכי הטהרה הם תהליכים של ניקוי. במילים אחרות, טהרה היא יצירת שקיפות או בהירות גדולה ["וכעצם השמים לטוהר"[3]], הסרת הדברים המלכלכים ומפריעים להתגלות נקיה של הדבר המטוהר. א"כ מובן שטומאה היא לכלוך, דבר המעכב [במילים אחרות – קליפה].

ישנה שאלה ידועה ששאלו את רבי מנחם מנדל מקוצק[4] – למה אדם טמא הנוגע בדבר אחר מטמאו ולא דבר טהור הנוגע בדבר אחר (טמא) מטהרו?

התשובה הפשוטה היא שהטהרה היא דבר פנימי לעומת הטומאה שהיא דבר חיצוני.

ע"פ דרכנו יובן יותר, שהטהרה אינה דבר חיצוני שניתן להסירו (או לקלפו) ולתתו על אחר – הטהרה היא הופעה של עצמנו באופן הנקי ביותר, הופעה של העצמיות[5], לא ניתן להעבירה לאחר.[6] לעומתה, הטומאה היא לכלוך[7] – עם לכלוך שעל אדם אחד הוא יכול לכלך אדם אחר[8].

הרמב"ן, (באופן מסקרן ביותר), יורד לעומק סיבת איסור המאכלות שמוזכרים בתורה, וז"ל בעניין העופות האסורים [יא, יג[9]]:

"כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד  המרירה השרופה השחרחורת ונותן אכזריות בלב".

ניכר שהרמב"ן מאריך לתאר את עכירותם של המאכלות, הלכלוך שבהם, שמוביל לטומאתן.

אם נביט לסימני הטהרה שמצאנו בדגים, עליהם הפרשנים אוהבים להאריך בפרשה זו, נראה שישנם שנים – שהם בעצם אחד. התורה נתנה שני סימנים – סנפיר וקשקשת; והגמרא בחולין (סו:) מבררת ואומרת שבידוע – כל שיש לו קשקשת יש לו גם סנפירים. ומה הגדרת קשקשת? מגדירה הגמרא  - "קשקשת לבושא הוא", ומה עניין הסנפירים? שניתן להתקדם ולנוע על ידיהם.

משמעות הקשקשת כלבוש, מבארים המפרשים (ביניהם רש"י שם ואצלינו), היא שהקשקשים ניתנים לקילוף ואינם חלק בלתי ניתן להפרדה מעור הדג. בעצם – כל עוד הקשקשים ניתנים להסרה [כקליפה] וניתן להגיע לחשיפה של עור הדג – הדג כשר. הרי זה אותו העניין שזכרנו לעיל! אם ניתן להסיר את הקליפה ולהגיע לעצמיות – הרי יש להכשיר את הדג, הוא טהור.

עם ישראל נמשלו לדגים שמקום חיותם הוא במים בלבד, ואין מים אלא תורה. אם ניתן לקלף את קליפת הדג, אם ניתן להגיע למציאות של טהרה והסרת הקליפות, א"כ ודאי דג זה טהור הוא ובשם ישראל יכונה. ממילא, אם הדג הוא דג "ישראלי" – שייך אליו עניין ההתקדמות והתנועה במים, קידום העולם מבחינה רוחנית ע"י התורה ומצוותיה.

ע"פ יסוד זה ניתן להבין את הופעתן של שתי פרשות אלו (וחלק מן הבאות אחריהן) בחומש ויקרא [המכונה "תורת כהנים"], שלכאורה עניינו ועסקו הוא בקורבנות. "ויבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" – בפשטות "טהרות" הכוונה לקורבנות, אולם עניין הקורבן הוא ההתקרבות לה' וההתדבקות בו; הקורבן בא כחלק מתהליך התשובה שהיא ראשית כל – לשוב לעצמך [כידוע, דברי מרן הרב זצ"ל], החזרה לעצמיות, שהיא היא ההתדבקות בה' [וכידוע מצאנו כמה וכמה תהליכי טהרה שאינם נשלמים עד רגע הבאת הקורבן]. א"כ עניין הקורבן ועניין הטומאה והטהרה זהים, קשורים ומשולבים אחד בשני.

עוד ניתן להסביר ע"פ העיקרון דנן את עניין קריאת פרשה זו דווקא בימי ספירת העומר[10]. עניין יציאת מצרים עד לאחר קריעת ים סוף היה היציאה מן מ"ט שערי טומאה [מן קליפות], מכאן והלאה אנו מתחילים להכנס במ"ט שערי בינה עד יום חג השבועות, יום מתן תורה.

לאחר קריעת ים סוף, כאשר פרעה וכל חילו נטבעו במצולה נפדו ישראל מן הקליפה האחרונה שכסתה והעיבה עליהם, ע"כ נאמר שראו כולם את ה' בהופעתו על הים, שסוף סוף הוסרו הלכלוכים ויכלו להתחיל לראות. מכאן והלאה, עד מעמד הר סיני בו נאמר שראו את הקולות, מתחיל הליך התנקות נוסף, התרוממות למצב העליון – תשובה עילאה (עיין בפרקיה האחרונים של אגרת התשובה לבעל התניא).