"אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם … וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם. ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" וגו' (ויקרא כג, ד-כד). התורה מדברת על מועדי ישראל, ובאמצע מכניסה פסוק העוסק במתנות עניים שלכאורה אין כאן מקומו! עונים חז"ל: '"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש … ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט" – אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו' (ספרא [וכן מביא רש"י]). לכאורה מה הקשר בין מתנות עניים והקרבת קרבנות במשכן – שכאילו הקריב קרבן? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('הקדושה והטהרה', "אמור”, 'מתנות עניים') מסביר שהקרבנות במקדש הם פסגת עבודת ה', וכך גם מתנות עניים שייכים אף הם לפסגת עבודת ה'. אולי אפשר לומר שהתורה נקראת חסד: “ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,כו), ואמרו על זה חז"ל: 'וא"ר אלעזר: מאי דכתיב (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד. איכא דאמרי: תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד' (סוכה מט,ב). מסביר המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה,ז): 'ואמר כי התורה לשמה היא תורה של חסד. וזה מפני כי התורה עצמה היא הטוב הגמור, כמו שהוא החסד שהוא טוב הגמור. וזה שאמרו כי תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים, כדאיתא במסכת סוטה (יד.), וכל זה מפני כי התורה היא הטוב הגמור. ולכך אם למד התורה לשמה נקראת "תורת חסד", שזהו עצמה של תורה, הטוב הגמור. אבל אם למוד התורה שלא לשמה, אין זה עצמה של תורה'. התורה עצמה היא חסד, ולכן לימוד לשמה של התורה עצמה זה לימוד שמתחבר לחסד. נראה אולי להוסיף שהאיכא דאמרי מוסיפים גילוי של עומק בדברים הראשונים, שבאים לומר שעיקר התורה היא ללמד לאחרים, שזהו מקור מצוות ת"ת "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" וגו' (דברים יא,יט), ולכן אם לומד תורה לשמה, שמתחבר לעצמיותה אי אפשר שלא ילמד כדי ללמד שהיא יסוד מצוות ת"ת, שבזה מתגלה חסד, שמלמד לאחר את התורה, שזה בעצם גילוי חיצוני של החסד שמתגלה מכח החסד הפנימי שיש במהות התורה. בכ"א התורה כולה קשורה בחסד, ולכן מתגלה בה חסד, בפתיחה ובסוף כגילוי שכולה חסד: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). התורה כולה חסד, כיון שהיא גילוי רצון ה', וה' מתגלה בחסד (כיון שהוא הטוב הגמור), כמו שהביאה הגמ' שם קודם: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו" וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים' וכו'. לכן התורה שהיא גילוי רצונו זהו גילוי של חסד (אולי זהו שאומר הלל שכל התורה עומדת על הכלל של מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך [שבת לא,א], כיון שזה כעין עניין של עשיית חסד עם חברו, וממילא זהו הבסיס שכל התורה על גבי זה). התורה מגלה שכולה חסד ע"י החסד שבפתיחתה ובסיומה, וזה לא במקרה שבאלו התגלה החסד, אלא זה כרומז למעלת החסד, כמובא בסוכה (שם): 'ת"ר: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. צדקה בממונו גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו, צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, צדקה לחיים גמילות חסדים בין לחיים בין למתים'. שכך הבגד שה' נתן לאדם הוא ממון, כנגד 'בממונו', וקבורת משה זה כביכול שה' קברו בעצמו, כנגד 'בגופו'. לאדם הראשון לא היה ממון משל עצמו ולכן הוא כעני, שזהו 'לעניים', ואילו משה היה עשיר (נדרים לח,א), שזהו 'לעשירים'. לאדם ניתן בגד כדי שיתלבש בו בחייו, שזהו 'לחיים', ומשה נקבר ע"י הקב"ה, שזהו 'למתים'. שכך באה התורה להדגיש את מעלת שלמות הטוב שבחסד, שכך התורה דבוקה בשלמות זו של מידת החסד (ולכן התגלה בדברים שמראים את מעלת הטוב של החסד, שבאלו הדברים מתגלה שהוא מעל הצדקה). נראה שזהו שדרש ר"מ כתנת עור ככתנת אור: '"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". בתורתו של ר"מ מצאו כתוב: כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון' וכו' (ב”ר כ,יב), שאולי בא לרמז על התורה, שהחסד שה' עשה בנתינה לאדם וחוה כתנת, זה מגלה על כלל התורה שהיא קשורה בחסד, ולכן זה מרמז על אור, שזהו תורה: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג). יוצא שהתורה באמתיותה קשורה לחסד. והנה נאמר בזוהר: 'ועוד "אש תמיד תוקד על המזבח”, דא אורייתא, דאתמר בה (ירמיה כג כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'”. "לא תכבה”, ודאי דעבירה אינה מכבה תורה, אבל עבירה מכבה מצוה' וכו' (זוהר ג כח,ב). הרי שהאש במזבח מתגלה כתורה. שנראה שהעומק של זה הוא שהמקדש שיא קדושתו ושורשו הוא קה"ק, ששם התורה, ולכן גם המזבח והקרבנות שקשורים בו זה גילוי של התורה, שמעלים את העולם בקדושה גדולה ע”י כח קדושת התורה במעלתה (שמתגלה במקדש). ממילא ע"פ זה אולי אפשר לומר שכיון שהקרבנות במזבח הם גילוי של התורה במעלתה, זה דומה לחסד, שהוא שורשו היסודי של מעלת התורה באמתיותה, ולכן נאמר על עושה החסד כאילו הוא מקריב קרבנות. וזה מופיע בהקשר לחגים כרמז לקדושה שמקדשת את העולם, כמתגלה בחגים שנעשה בעולם יום קודש. ולכן גם מתנות עניים מופיעים לאחר עצרת, כדי לרמז על הקשר לתורה, ובפרט כמו שהיא במעלתה, כמתגלה בעצרת – שהתורה נתנה לנו בשלמותה, וכן במעמד הגדול של מתן תורה היו בנ"י במעמד גבוה בקדושה ולכן היו מחוברים לאמתיותה בשלמות החסד שבה. (וכן עצרת קשור למתן תורה, והמקדש הוא המשך למשכן שהוא המשך למתן תורה, ולכן מרמז על מתנות עניים שמתחבר לקרבנות שבמקדש). אולי זהו עומק דברי ר"א: 'א"ר אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח". וא"ר אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר (הושע י, יב) "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל. וא"ר אלעזר: אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד”' (סוכה שם). שתשלום הצדקה הוא ע"פ החסד שבה, כך שכביכול שורש צדקה קשור לחסד, וממילא כשנאמר שהצדקה (וכ"ש החסד שגדול מצדקה) גדול מקרבנות, זה משום שמעלת החסד דבוקה למעלת התורה באמתיותה, ולכן גדול מקרבן שמגלה את התורה אבל הוא רק בשורשו, שלא כחסד שזהו שורש התורה, והחסד מתגלה ממש – בעשיית החסד במעשיו. אלו הם דברי ר"א, שבהמשך גם מובאים דבריו על תורה לשמה שהיא חסד...