"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז,א-ב). '"בקרבתם לפני ה' וימותו" – ר' יוסי הגלילי אומר: על הקְריבה מתו ולא מתו על ההקרבה. ר' עקיבא אומר: "בקרבתם לפני ה' וימותו", וכתוב אחד אומר "ויקריבו לפני ה' אש זרה" (ויקרא י), הכריע "בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר ג, במדבר כו) – הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: כדאי הקרבה לעצמה וכדאי קריבה לעצמה. "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת" – ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון! היה ר' אלעזר בן עזריה משלו משל למה הדבר דומה: לחולה שנכנס אצל רופא. אומר לו: "על תשתה צונן ואל תשכב בטחב". בא אחר ואומר לו: "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות". בא אחר ואומר לו: "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני", וזה זרזו יותר מכולם. לכך נאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת". ואם בא, מת הוא, שנאמר "ואל יבא … ולא ימות". הא אם בא, מת הוא כדרך שמתו בניו – לכך נאמר "אחרי מות שני בני אהרן … ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת". משום ר' ישמעאל אמרו: הואיל ונאמרו שני דברות זה בצד זה, אחד פתוח ואחד סתום, יְלַמד פתוח על הסתום. מה פתוח דיבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקדש, אף סתום דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקדש, ואיזה? זה דיבור של יין ושל שכר, שנאמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' … וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת"' (ספרא). ה' אומר למשה שיגיד לאהרן שלא יבוא סתם כך אל קה"ק אלא רק לאחר שיעשה את פעולות הכניסה לקה"ק (כמו ביוה"כ). אולם מה הקשר למות בניו שלכן בכך פותח? הרי הם מתו בגלל שהקריבו אש זרה (ע"פ ר"ע), או שנכנסו שתויי יין או שנכנסו לקה"ק (ע"פ ריה"ג [שתי אפשרויות בפירוש הראב"ד]). אז מיילא לשיטה שנכנסו לקה"ק מובן שמזרזו שלא יכנס תמיד, אבל לשאר הפרושים זה לא קשור לכניסה לקה"ק, אז מה קשור למיתת בניו? קשה לומר שזה סתם כדי לזרזו באמירה שיכול למות כמו שמתו בניו, אע"פ שלא קשור לחטאיהם. אמנם ע"פ ר' ישמעאל שהנאמר "דבר אל אהרן אחיך" בא לומר שיגיד לו שלא יכנס שתוי יין, אז זה מסתדר גם לשיטה שמתו כי נכנסו שתויי יין. אולם עדיין עיקר הפרשה כאן זה על דין הכניסה לקה"ק, ואפילו לא נאמר במפורש שלא יכנס שתוי יין אלא רק ברמז, כך שצריך למצוא דבר שקשור לכניסה ממש, שעל זה עיקר הזכרת מות שני בניו כאן! מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' “אחרי מות" [א]) שהמשכן התקדש סופית רק לאחר מות שני בני אהרן (שנעשה בזה קידוש השם), כמו שנאמר בספרא: 'נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי "עתיד אני לקדש את הבית הזה – באדם גדול אני מקדשו". הייתי סבור או בי או בך בית מתקדש. עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך, שבהם הבית נתקדש. כיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין ושתק, שנאמר "וידם אהרן"' (ספרא. ויקרא י,ג). לכן רק מאז נעשה האיסור הגמור ליכנס לקה"ק, ולכן מוזכר איסור הכניסה לקה"ק בהקשר למיתת שני בני אהרן. נראה שאולי אפשר לומר עוד דבר (מעין דברי מרן הגאון שהסביר שההקשר אינו בחטאם אלא הוא קשור בתוצאה [שהתקדש המשכן], כך גם אפשר לומר באותו עקרון שההקשר הוא בשורש [ולא בחטאם ממש], שהנה) מובא בספרא: '"ויקחו בני אהרן" – אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין 'קיחה' אלא שמחה' (שם,א). הרי ששורש חטאם – מה גרם להם לחטוא, היה שרצו להוסיף אהבה על אהבה, שרצו להתקרב יותר לה'. זה דומה קצת לנאמר שנענשו בגלל ראייתם בסיני: 'ועוד מן הדא (שמות כד, יא): "ואל אצילי בני ישראל". א"ר פנחס מכאן שהיו ראויין להשלחת יד. דא"ר יהושע: וכי קילורין עלת עמהן מסיני דאת אמר "ויחזו את האלקים"? אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה' וכו' (ויק”ר כ,י). שמתו כי זנו עיניהם מהשכינה, ומדוע זנו ממנה? אלא ודאי משום הקדושה, שאדם נמשך לקדושה, כך שמיתתם קשורה לרצון לידבק בקדושה (רק שעשו שלא כראוי). לכן מובן שאהרן נצטווה שלא ליכנס תמיד לקה”ק, שיתגבר על רצונו ליכנס, כיון שמצד השראת השכינה ודאי שהיה ליבו מושכו לשם, ולכן מוזכר זירוז לכך במיתת שני בניו שהם מתו בשל שנמשכו להשראת השכינה (ולכן בנקודה זו הם כביכול היו גדולים ממשה ואהרן, שלא יכלו לעצור עצמם מהחיבור לשכינה מרוב אהבת ה' שבהם). נראה שריה”ג מעמיד מצד הקריבה לה', שבשמו (יוסי) רמוז שם ה' – ששמו בגימטריה זה פ”ו = אלקים (וזהו שם של מידת הדין, שבזה נענשו ומתו). ואילו ר”ע מעמיד מצד ההקרבה, כמותו, שכל חייו רצה למסור נפשו למות על קידוש השם (ברכות סא,ב), כמו קרבן לה', שכך זיהה את מיתתם עם קרבן לה'. וכן בשמו עקיבא רמוז לשון 'עקב', שהוא למטה, כרמז לקרבן שמחברים בו את העולם התחתון עם העולמות העליונים.