"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'. ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן. ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה. ויקרבו וישאם בכתנתם אל מחוץ למחנה כאשר דבר משה" וגו' (ויקרא י, א-ה). '[כג] כיצד היתה מיתתן? שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה. שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים שנאמר "ותצא אש מלפני ה'". היה אהרן עומד ותוהא, אומר "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני". [לד] "ותצא אש מלפני ה'" – מלמד שיצא אש מבית קדש הקדשים ושרף נשמתם. אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטין של אש יצא מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה. "ותאכל אותם" – נשמתם נשרפת ולא בגדיהם, שנאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם" – בכתנות הנישָאִים' וכו' (ספרא על הפס'). בין לדעה הראשונה שנשרף גם גופם, ובין לדעה השניה שלא נשרף גופם (גם בגמ' חלקו האם היה כך או כך [סנהדרין נב,א]), האש התחילה באפם, מדוע? בפשטות כיון שזהו מיתה ע"י הרוחני, אז זה נעשה דרך האף כעין נתינת הנשמה שהיתה מהאף: “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז), שכאן היא נלקחה חזרה, ולכן גם זה דרך אפם. עוד אפשר שחטאם היה "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת", והרי הקטורת היא בעלת ריח טוב, לכן זה בא לידי ביטוי דרך האף, כרמז לחטאם. אולי כמו שהנשמה נתנה דרך האף, כך גם העונש הוא באש ודרך האף כדי להדגיש שזהו אש קודש, כעין הורדת הנשמה לעולם: '[כב] דבר אחר: כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהו: "וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?" - מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש". אמר להם הקב"ה: "אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי. אתם הכנסתם לפני אש טמאה – אני אשרף אתכם באש טהורה!"' (ספרא שם). [ואף עשו כך בשביל הורדת שכינה מהעליונים לעולם, ולכן זהו כעין רמז באף, שדרך שם הורד לעולם 'הנשמה מן העליונים' (רש"י, בראשית שם)]. אולי גם דרך אפם כרמז לגאוה (כעין מרים אף), שזהו חטאם שלא לקחו עצה, וכן הורו הלכה בפני רבם מגאותם: '"נדב ואביהו" – מה תלמוד לומר "בני אהרן"? שלא חלקו כבוד לאהרן. "...נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "..איש מחתתו" – איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה. "ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צוה אותם". ר' ישמעאל אומר: יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" – הכניסוהו בלא עצה. רבי עקיבא אומר: לא הכניסוה אלא מן הכירים, שנאמר "ויקריבו לפני השם אש זרה". אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן. רבי אליעזר אומר: לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה' וכו' (שם). וכן מובא במפורש שנענשו על שחצנותם: 'רַבִּי לֵוִי אָמַר: שְׁחָצִים הָיוּ, הַרְבֵּה נָשִׁים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת עֲגוּנוֹת מַמְתִּינוֹת לָהֶם, מָה הָיוּ אוֹמְרִים, אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, אָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָנוּ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵי זוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. רַבִּי מְנַחְמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נְחֶמְיָה אָמַר: (תהלים עח, סג): "בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ”, לָמָּה בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ? מִשּׁוּם (תהלים עח, סג): "בְּתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ”. וְעוֹד מִן הֲדָא (שמות כד, א): "וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה'”, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן הוֹלְכִין תְּחִלָּה וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן, וְאוֹמְרִים: מָתַי שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ מֵתִים וְאָנוּ נוֹהֲגִין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר?' (ויק"ר כ,י). [אולי גם רמז לחטאם באי נישואין, שמובא במסורה על הפס': “ויקרבו וישאם בכתנתם": 'וישאם – ב'; אחד חסר ואחד מלא: וי' י,ה; דה"א כג,כב'. בדה"י הפס' הוא: “וימת אלעזר ולא היו לו בנים כי אם בנות וישאום בני קיש אחיהם", שיש כאן גילוי של מיתה, והנשיאה כאן היא לשון נישואין, כעין רמז למיתת בני אהרן שמתו על שלא נשאו נשים (וכאן זה חסר ושם מלא, כעין ששם ממלא את החסר שכאן, שמברר על מה מתו)]. עוד נראה שלדעת ר"ש חטאו בשתיית יין: 'דְּתָנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא עַל שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לְאֹהֶל מוֹעֵד' (ויק"ר יב,א). זה מרומז באף כיון שבו מתגלה עניין הדעת שבאדם, כמו שמביא רש"י: '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י בראשית ב,ז), ובשתית היין הדעה מתעוותת ולכן לא ראוי ליכנס כך למקדש, לכן נרמז בכך על חטאם, על מה נענשו במיתה.