להבות אש קודש 

לקט פנינים מקדושי ושרידי השואה 

פרשת תרומה זכור ופורים

בגליון זה כרוכים יחדיו פרשת השבוע העוסקת בבניית המשכן וכליו, קביעת זכרון נצח ממעמד הר סיני כדברי הרמב"ן. פרשת זכור שחלה באופן נדיר בפרשת תרומה ולא בפרשת תצוה כבהרבה שנים (להוציא שנה מעוברת שארבע פרשיות נדחות כולן לפרשיות מאוחרות יותר) ופורים. העיסוק בתורתם של הקדושים שבחייהם היו בחינת מקדש, השרו את השכינה בתוכם, ובעניני זכירת עמלק, שביקש להשמיד את היהודים, מפרסמי שמו של ה' יתברך בעולם, ופורים שהוא החג הגדול של נצחון השגחת ה' יתברך על בניו דרך מסתרי הטבע כמבואר באריכות בעניני פורים והמגילה, הוא הנצחון הגדול והשמחה של העיסוק בתורתם של קדושי עליון אלו, שגופם כלה אך תורתם ממשיכה לחיות ולהחיות להאיר ולחמם לבותם ונשמותיהם של ישראל באשר הם.

^{לפרשת תרומה}

נטיעת כח החמדה באדם שינתב לחמדת תורה ומצוות[1]

וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־ תְּרוּמָתִֽי (שמות כ"ה א'-ב').

בספר דיבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[2] זצ"ל, ביאר בצורה מעמיקה בשרשי תכונת הנפש את התמיהה, מדוע נטע ה' יתברך באדם את יצר החמדה האין סופיים, עד שאמרו חז"ל (קהלת רבה א' פס' י"ג ד"ה ונתתי אל לבי) אמר רבי יודן בשם רבי איבו, אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אן אית ליה מאה, בעי למעבד יתהון תרתין מאוון... [אם יש לו מאה רוצה לעשות אותם מאתים...] ועוד במסכת אבות נאמר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. וטבע זו הלא היא מולדת באדם גם קנאה וגם תאוה? אבל באמת קושיה זו רצון חז"ל לתרץ במדרש רבה באומרם 'אוהב מצוות לא ישבע מצוות' דהיינו שלכן נטע ה' יתברך בלב האדם את הטבע הזו שלא יהיה לו בשום פעם די בעושרו שנתן לו ה' יתברך כדי שישתמש במדה זו בעבודת הבורא יתברך שמו, ולא יהיה לו בשום פעם במצוות שעשה כבר, רק יתאוה ויכסוף ויתאמץ לעשות תמיד עוד מצוות רבות.

[מבאר ענין של אחאב ובן הדד בספר מלכים]

ובזה יש לפרש מה שמסופר בספר מלכים-א' (כ' ג-ד) ששלח בן הדד מלך ארם לאחאב: וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ כֹּ֚ה אָמַ֣ר בֶּן־הֲדַ֔ד כַּסְפְּךָ֥ וּֽזְהָבְךָ֖ לִֽי־ה֑וּא וְנָשֶׁ֧יךָ וּבָנֶ֛יךָ הַטּוֹבִ֖ים לִי־הֵֽם... וַיַּ֤עַן מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיֹּ֔אמֶר כִּדְבָרְךָ֖ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֑לֶךְ לְךָ֥ אֲנִ֖י וְכָל־אֲשֶׁר־לִֽי.

ואח"כ שלח לו בן הדד עוד הפעם: כִּ֣י׀ אִם־כָּעֵ֣ת מָחָ֗ר אֶשְׁלַ֤ח אֶת־עֲבָדַי֙ אֵלֶ֔יךָ וְחִפְּשׂוּ֙ אֶת־בֵּ֣יתְךָ֔ וְאֵ֖ת בָּתֵ֣י עֲבָדֶ֑יךָ וְהָיָה֙ כָּל־ מַחְמַ֣ד עֵינֶ֔יךָ יָשִׂ֥ימוּ בְיָדָ֖ם וְלָקָֽחוּ.

תשובת אחאב: וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ לְכָל־זִקְנֵ֣י הָאָ֔רֶץ וַיֹּ֙אמֶר֙ דְּעֽוּ־נָ֣א וּרְא֔וּ כִּ֥י רָעָ֖ה זֶ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ כִּֽי־שָׁלַ֨ח אֵלַ֜י לְנָשַׁ֤י וּלְבָנַי֙ וּלְכַסְפִּ֣י וְלִזְהָבִ֔י וְלֹ֥א מָנַ֖עְתִּי מִמֶּֽנּוּ. וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֛יו כָּל־הַזְּקֵנִ֖ים וְכָל־הָעָ֑ם אַל־תִּשְׁמַ֖ע וְל֥וֹא תֹאבֶֽה. וַיֹּ֜אמֶר לְמַלְאֲכֵ֣י בֶן־הֲדַ֗ד אִמְר֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כֹּל֩ אֲשֶׁר־שָׁלַ֨חְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ֤ בָרִֽאשֹׁנָה֙ אֶעֱשֶׂ֔ה וְהַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לֹ֥א אוּכַ֖ל לַעֲשׂ֑וֹת...

מפרש רש"י: כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו - והלא כל הראשונים דברי חמדה הם, אלא מהו 'מחמד עיניך'? חמדה מתוך חמדה זה ספר תורה שנאמר בו הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים י"ט י"א) אמר אחאב בלבו דבר גדול זה מבקש אין זה שלי לבדי של זקני ישראל היא, לפיכך ויקרא לכל זקני הארץ אף על פי שהיו עובדין עבודה זרה, היו מכבדין את התורה: [ע"כ דברי הנביאים ופירוש רש"י].

וצריך ביאור, למה קראו חז"ל את התורה 'חמדה מתוך חמדה'? אבל לפי האמור מובן שפיר, כי הלא מה שנטע ה' יתברך את החמדה בלב בני אדם לטבע, לא נעשה רק כדי שיהיה להם חמדה לתורה ולמצוות. לכן קראו את התורה 'חמדה מתוך חמדה' מפני שהחמדה לתורה הוא תכלית מדת החמדה שנטע ה' יתברך בלב בני האדם, ורצון ה' יתברך שמתוך מדת החמדה שנטע בלב אדם יציץ ויגדל פרחים חמדה זו.

[כעת שב לבאר דברי הפרשה עפ"י היסוד הנ"ל]

ועפ"י כל הדברים האלה אפשר לפרש שבתיבות וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה נרמז שמאחר שטבע החמדה לא ניטע בלב אדם, רק כדי שיתאוה לתורה ולמצוות, לכן כמו שהוא בענין הדברים שמקבלים בני האדם מה' יתברך שאוהב כסף לא ישבע כסף, ואין לו בשום פעם די במה שנתן לו ה' יתברך, ככה יהיה גם בענין מה שנותנים בני האדם לה' יתברך, דהיינו בענין מצוות ומעשים טובים, לא יהיה בשום פעם די, רק יתאוו תמיד להרבות עוד במצוות ולהיות מן אותם בני אדם שאומרים חז"ל עליהם: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, דהיינו שאומרים תמיד שהמצוות שעשו מעטים הם, ומכח זה עושים תמיד הרבה מצוות.

ולפי זה יהיה כוונת הקרא  וְיִקְחוּ זאת: כמו שהוא בענין מה שלוקחים בני אדם מן ה' יתברך, בענין מה שמקבלים בני האדם מן ה' יתברך, שאין האדם מת וחצי תאותו בידיו, ככה יהיה גם בענין לִי תְּרוּמָ֑ה - בענינים שמרוממים אל ה' יתברך, דהיינו בפעולות המצוות והמעשים הטובים, שיהיו אומרים תמיד, שלא עשו רק מעט, ומאמרם זה יאלצם תמיד לעשות הרבה מצוות ומעשים טובים. עכ"ל הרב דב לאבלאוויטש בדיבובי חן.

ישוב סתירת הפסוקים בענין פני הכרובים נפק"מ ל...מת

וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים (שמות כ"ה כ')

מבאר הרב צבי מייזליש זצ"ל בספר שו"ת מקדשי השם (ח"ב) בהקדמתו זר זהב (מאמר ר"ג) וזלה"ק:

ובמסכת בבא בתרא (צ"ט ע"א) פריך דבמקדש שלמה (דברי הימים ב' ג') כתיב ופניהם לבית. ומשני 'כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אז פניהם איש אל אחיו, כאן בזמן שישראל אין עושין רצונו של מקום, אז פניהם לבית [ע"כ מהגמרא].

ונל"פ [ונראה לפרש] עפ"י דאמרינן בכתובות (ק"ג ע"ב) מת פניו כלפי העם סימן יפה לו, כלפי הכותל סימן רע לו, ע"ש. ופירשו דיש בני אדם אשר דואגים בעד הכלל, והוא מאושר אם יכול לעזור לאחרים בגופו ובממונו, ויש בני אדם אשר כל עבודתם הוא רק לצרכי ביתו וב"ב [ובני ביתו] ואינו כואב לו כלל מצב הרע של חבירו. וזה שרמזו חז"ל, מת פניו כלפי העם – שהביט גם כלפי אחינו בית ישראל- זה סימן יפה לו. אבל מת ופניו רק כלפי כותל היינו ביתו – סימן רע להם.

וזה שאמרו אם פניהם איש אל אחיו – שרואה ומביט מצב של אחיו וחבירו, זה הוא בכלל 'עושין רצונו של מקום', אכן אם פניהם רק לבית ולא לחבירו – זה סימן שהוא בכלל 'אינם עושין רצונו של מקום', והבן. עכ"ל הרב צבי מייזליש[3] זצ"ל. 

לפרשת זכור

עמלק ביקש לפגוע בישראל בגופם ובנשמתם

זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם. אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ...(דברים כי תצא כ"ה י"ז-י"ח)

מבאר הרב שמעון סופר[4] זצ"ל הי"ד בספרו שיר מעון המחובר בקודש לספרו של סבו הגדול החת"ם סופר, תורת משה בפרשת זכור וזלה"ק:

רש"י פירש קרך – טמאך. י"ל [יש לפרש] שלכן טמא אותם בשנאתו, כדי שלא יהא להם זכות מצוות שתגן עליהם, לכן טמאם והחטיאם. וזה י"ל [יש לומר] היה טעמו של המן שגזר שלא ללמוד תורה וגזר על המילה כדאיתא במגילה ט"ז ע"ב וברש"י שם שכל כל אלה גזר[5], וכדאמר ליה אחשורוש לא יכלית ליה, השיב ישנו מן המצוות, כדאיתא בש"ס מגילה (י"ג ע"ב) (ובתורת משה כתב שלכן גזר המן כדי שישכחו התורה והמצוות קודם מותם, וגם חלק לעוה"ב לא יהיה להם) וכן יש לומר שהיה גדולה השנאה של עמלק שחשב אם יהרוג אותם מכל מקום יזכו לחיי העוה"ב, לכן טמאם והחטיאם תחלה. ולזה נענש מדה כנגד מדה במחה אמחה, כדרשת חז"ל (ילקוט שמעוני רמז רס"ו) מחה בעוה"ז, אמחה לעוה"ב, במדה כנגד מדה שהוא היה רוצה להאבידם מעוה"ז ומעוה"ב, ואדרבא ע"י זה קבלו התורה באהבה בימי המן והיה להם עוה"ב, וכן תמיד גוזרים גזירות על ישראל לבטלם מהתורה, ומבטיחים לישראל שאם יבטלו ינתן להם כל טוב וחירות וכל טוב הארץ.

והנה אנו כבר רואים שהחירות והגדלות לישראל, מזיק יותר לבטל תורה מאשר יזיק להם הדוחק ועניות ושפלות, א"כ קשה מאי היה שמחת פורים גדולה כל כך על שנתגדלו היהודים, הלא יש לחוש שיתפקרו ע"י זה וידבקו באומות ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם?! אבל הטעם דרוצים להדבק בגוים תמיד רק כדי להתכבד ושירוממו אותם הגוים, ומדמין עצמן מפני זה לאומות העולם, ולא חלילה מחמת רשעת ישראל, וזה כל זמן שאומות העולם ברומו של עולם ואנחנו שפלים, אבל בימי הפורים היה ההיפוך  היהודים היו ברומו של עולם, כדכתיב (אסתר ט' ג') וכל שרי המדינות...מנשאים את היהודים, וע"י זה ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כי אדרבא המה היו מדמין עצמם ליהודים ונתכבדו היהודים והיו מתגיירים, ואז לא דימו ישראל לאומות, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים בשונאיהם...עכ"ל הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד.

לפורים

בישראל - נקודת השפל היא ראשית הרוממות החדשה

במדרש אסתר רבה (ז' י"א) מתוארת הפלת הפור ע"י המן מהו הזמן המתאים לפגוע בישראל. בתחילה ניסה באחד מימי השבוע, וכל אחד מהימים התנגד שפעולת רשעה זו תתקיים בו והעלה זכותם של ישראל. ומשראה כך, ניסה למצוא חודש מתאים, ושוב בכל חודש נמצאה זכות של ישראל, עד שבאדר מצא ושמח, וכך כותב המדרש וזלה"ק:

...בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות ושמח מיד ואמר אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן...[עכ"ל המדרש].

בספר מאִמְרֵי שלמה לרב שלמה הרכבי[6] זצ"ל הי"ד כתב במאמר 'בטול אמונתו בכוחותיו מצמיח ישועה' (ח"ב מאמר ס')

מה שהוצרכו חז"ל להוסיף 'ולא עוד אלא... שבאדר מת, כנראה שהוקשה לחז"ל מה לטעם הראשון, אפילו לא היה בחודש אדר [זכויות] לעכב הגזירה כמו בשאר החודשים הקודמים לפניו, אבל טעם חיובי שנוכל להוציא בפועל הגזירה ג"כ אין, ואין כח לגזור גזירה קשה על ישראל בלתי שיש לו איזה סיבה וטעם לגריעותא וריעותא, ע"כ הוסיפו שמצא גם רעותא בחודש אדר שאז מת משה רבינו, והוי רעותא למזל אז באדר ואיתרע מזלייהו.

אמנם צריך ביאור לפי זה מה התירוץ וההמשך 'ולא ידע שבז' באדר מת משה, אבל גם בז' באדר נולד' ומה בכך, הלא סוף סוף הוא מת אחרי הלידה ונחלש מזלם?!

אמנם הביאור הוא: שהקב"ה שם טבע בבריאה כידוע, שכל דבר יש בו התחלה ואז הוא במצב קטן ולפעמים חלש ומצומצם ולאט לאט הולך ומתגדל ומתפתח עד שמגיע לשיא גדלותו, לנקודה הכי עליונה שיכול אותו הדבר להתגדל, להתרחב ולהתפתח, ואח"כ מתחילין ימי הירידה עד הגיעו לקצה היותר פחות וקטן וזה הגמר. זה היתה שמחת המן כשפיל פור, הוא וצוות מכשפים וחכמים שלו, ירדו בחכמה רבה לעומק כל הכוחות ששולטים באותו הזמן וראו שתמיד יש זכויות ומקום עליה לכלל ישראל ועדיין אין מקום לירידה ונפילה, ובהגיעם לאדר ולא ראו שום סיבה וטעם לעליה, שום דבר טוב לא אירע אז לישראל, חשבו שזהו הסוף, חודש האחרון. שכך הוא בטבע, לסוף נחלש הדבר והכוחות שבו עד שבטל לגמרי ובטלה קיומו וחיותו ולכן שמח. אבל ידיעה אחת היתה חסירה להם, שזה הכלל ששולט בכל הבריאה עפ"י טבע הוא דוקא לאלו שמונחים תחת שלטון הטבע וכוחותיו, אבל לא בישראל, וכלל ישראל יוצאים מן הכלל הזה מפני שכשמגיע כלל ישראל לסוף הטבע נכנס למצב יותר גבוה, נדבק בה' יתברך, במקום חיות חדשה 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום' במקום מיתה וביטול, אדרבא, נדבקים ומאוחדים במקור החיות והקיימות ועולים למדריגה למעלה מן הטבע.

וזה מרומז מה שאמרו חז"ל 'ולא ידע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד' הפירוש, ה'משה' חוזר ונולד בסוף החודשים בשעה שלאחרים זה הגמר והמיתה, למשה מתחיל סבוב חדש יותר גבוה לידה חדשה, נכנס לחיי דבקות בה' יתברך ורוממות הנפש 'מה כאן עומד ומשמש, כן התם עומד ומשמש' (סוטה י"ג) אין פה למשה ובניו ותלמידיו שהם הכלל ישראל גמר וסוף, רק חוזרים ונולדים ומתחדשים 'כנשר נעורייכי', וממילא בטלה שמחתו, ובני ישראל יוצאים ביד רמה! עכ"ל הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד.   

לבישת מסכות בפורים כנגד 'מסכתו' של המן

בשו"ת שיח יצחק (ח"א סימן ש"פ) לרב יצחק וייס[7] זצ"ל הי"ד, אב"ד וורבוי, הביא הסבר מופלא ויחודי בענין מנהג ישראל לשים מסכות על פניהם בפורים, וזלה"ק:

טעם לבישת פרצופין [מסכות] בפורים, וכן כתב בזה טעם נכון בספר אלה המצוות למהר"ם חגיז (במצוה תקמ"ג) דף קע"ד ע"ב, עש"ה [עיין שם הדברים]. ולענ"ד נראה, עיין רמב"ן תולדות בפסוק [בראשית כ"ז מ"ב] הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, וזה לשון קדשו: אונקלוס אמר כמן לך, אורב לך. ונראה מדעתו כי טעם מתנחם לך, שמראה עצמו לך מנוחם על ענין הברכות, וכאילו אינו מקפיד בהן, והוא מארב כדי שלא תשתמר ממנו, עכ"ד.

והיינו לענ"ד הפירוש בפייט [יוצרות] לשבת זכור שחרית, בד"ה 'תמימים' וישטום שטימת ישִׁישׁוֹ המחוּבָּא, החל לבוא מראש במַחְבָּא'[8], היינו שאצל עשו היתה השנאה על יעקב במחבוא כרמב"ן האמור, והנה לפנים הראה עצמו כאילו שאינו שונא כלל ליעקב, ובפ' חוקת כסות ולשון שונה היות מלך ערד, נתן מסוה ע"פ למען לא יכירוהו, ולזאת גם אליהו ז"ל בא בדמות חרבונא אל המלך ופעל תליית המן. ובאשר הואיל במסוה ובהטמן השנאה שלא תוכר מעל פניו, נענש במידה כנגד מידה ע"י אליהו ז"ל שלא הכירוהו ג"כ באשר פניו כפני חרבונא. לזאת לובשים פרצופים שע"י זה אינו ניכר מי האיש בפורים. עכ"ל הרב יצחק וייס זצ"ל הי"ד.

ניסי פורים וניסיך שבכל יום

בספר חיי אליהו למו"ר הרב אליהו קרופניק שליט"א (מכולל מר"ץ מבשרת ציון) בפרשתנו כתב ...וכן בעניני השגחה, ישנן תקופות של גילוי פנים ויש תקופות של הסתר פנים, ומתוך ההתבוננות בהשגחה בעת הגילוי אפשר להבחין בה אף בזמני ההסתר, כמו שכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא...וכמו שהעיר רבי יהונתן אייבשיץ, שהשוכח לומר על הניסים בחנוכה או בפורים - אינו חוזר, אבל השוכח לומר 'על ניסיך שבכל יום עמנו' - לא יצא ידי חובתו וחוזר.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א  052-6514000  Ybarkai6gmail.com