פרשת תולדות - פרשת המקדש

'בקחתו את רבקה' – מה מלמדנו?

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

בשני מקומות בתנ"ך נאמר 'בקחתו': האחד (בראשית כה, כ): "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה". השני (ירמיהו מ, א): "הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה', אחר שלח אתו נבוזראדן רב  טבחים מן הרמה בקחתו אותו והוא אסור באזיקים". מה באה גזרה שווה זו לרמז לנו? הרי אין כל דימיון בין נישואין בין איש ואשה לבין אדם אסור באזיקים?

אך יש כאן רמז ולקח חשוב לכל חתן: כשאדם נכנס לחופה, הוא צריך לדעת כי מעתה הוא נכנס מרצונו למסגרת חדשה ומחייבת. הוא אינו יכול לנהוג כציפור דרור כפי שהרגיש חופשי לפני הנישואין. מעתה יש לו אחריות, וכגון, כשהוא יוצא מן הבית – הרי הוא נוטל רשות מאשתו. כמו כן אם הוא מתכונן לקבל תפקיד? – הרי הוא מתייעץ עם אשתו. מעתה אינו מחליט לבד, אלא עליו לשתף את אשתו בדבר קטון וגדול. אלה ה"כבלים" המעטים שהוא צריך לקבל על עצמו, וכך ימצא בית מלא שלווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות. כי יש ברכה במגבלה החדשה שקיבל על עצמו, וההתחשבות בדעת אשתו אינם עול אלא 'אזיקים' במובן החיובי.

ידוע מה שאמרו חז"ל בסנהדרין קי, א: "'חכמות נשים בנתה ביתה' - זו אשתו של און בן פלת, 'ואיוולת בידיה תהרסנו' - זו אשתו של קרח". כלומר, אשתו של קורח גרמה לכל המחלוקת והאסון, ואילו - "און בן פלת – אשתו הצילתו" כמתואר בסנהדרין קט, ב. נמצא, שהמגבלה מצד האשה אמנם יש בה טירחה ואי נוחות. מאידך, היא תורמת לדבק המשפחתי, לבניין הבית והמשפחה, ופעמים שיש בה אף הצלת חיים.

שבת שלום