"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" וגו' (בראשית כז, א-ב). רש"י מביא מחז"ל שלוש סיבות להתעוורותו של יצחק. הסיבה השניה היא: 'ד"א, כשנעקד ע"ג המזבח והיה אביו רוצה לשחטו באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו'. כך מובא גם בב"ר: 'ד"א, "מראות" מכח אותה ראיה שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת, הה"ד "הן אראלם צעקו חוצה" וגו'. נשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו וכיון שהזקין כהו עיניו, הה"ד "ויהי כי זקן יצחק" וגו'' (ב"ר סה,י). מניין זאת לחז"ל? הרי העקידה היתה כשהיה יצחק בן 37 (ע"פ חז"ל), ואילו כאן יצחק כבר בן 123 (רש"י. פס' ב), אז מה הקשר עכשיו למה שהיה לפני כ"ך הרבה שנים, מניין לחבר ביניהם? המהרז"ו מסביר: '… ודורש נוטריקון "מראות" – מר אות, ומר פי' טיפה כמ"ש "מר מדלי", ואות הוא רושם, וז"ש נשרו דמעות והיו רשומות כו''. היפה תואר מסביר: 'ונשרו דמעות מעיניהם. כבר כתבנו למעלה פנ"ו סי' ז' שאין לייחס הדמעות למלאכים. והכוונה הוא על גודל הצער וגם פה הכוונה כי הוא נרתע אז מהחרדה אשר ראה אז בצער המלאכים וצער אביו ואמו, וכל זה החליש את טבעו ומבנה גופו, עד כי קפצה עליו זקנה לפני עתו ונס ליחו וכהו עיניו'. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר ('מעשי אבות א' – 'האם טעה יצחק ביחסו לעשו?') שזה כביטוי 'שההתעלות בה התחיל יצחק להתעלות במעשה העקידה, ולשיאה הגיע בעת זקנותו, רוממה את ראייתו למדרגות שונות מראיית שאר בני האדם, היא נתנה ליצחק ראיה מיוחדת'. אולי אפשר לומר שזה כהמשך למקודם, שהסיבה הראשונה לכהות עיניו זה מעשן הע"ז של בנות עשו, שלדעה השניה העשן השפיע, אבל לא רק בגלל שזה ע"ז, שהרי לא מצאנו שצדיקים התעוורו בגלל עשן ע"ז. אלא זה מעלה מיוחדת ביצחק, שבעקידה היה כקרבן, ולכן הוא ההיפך מע"ז, ולכן עשן הע"ז פגע בו, שעיוור חשוב כמת (נדרים סד,ב), וכך כעין הע"ז שלהם המיתה אותו – עיוורה אותו. או בדומה, שזה רמוז בסמיכות לע"ז שלהן, שאצלם זה ע"ז, ואצלו זה ההיפך – קרבן לה', שבעקידה היה כקרבן, שלכן הוסמך כהות עיניו לכך שעבדו נשי עשו ע"ז. אולם אפשר לומר יותר מזה, שלמדו זאת מהפס' (שכמו שהסיבה הראשונה זה מהסמיכות למקודם – לע"ז של נשי עשו, והסיבה השלישית קשורה לברכות, שזהו הסמיכות לאח"כ – לברכות שיעקב קיבל במרמה, כך גם בסיבה השניה נלמד ממה שנאמר בפס') כאן במקום (לא לפני כסיבה הראשונה, ולא אחרי כסיבה השלישית). התורה מדגישה "ויקרא את עשו בנו הגדל" (פס' א), לשם מה מציינת התורה שהוא הגדול, וכי לא ידענו זאת? (ע"פ הסברו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א [ב'תורת המקרא' – "תולדת" אות ב'] שיצחק שלחו להכין קרבן פסח ככהן בכור, מובן שלכן התורה הדגישה שקרא לעשו שהוא הגדול, להדגיש שהוא הבכור שלכן פנה אליו בדווקא.) אפשר שמזה למדו שזה כעין רמז לנאמר בעקידה "את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" (כב,ב), שמפרט את תוארי יצחק, כך גם כאן מפרט שעשו הוא הבכור. הציווי לעשו מזכיר את הציווי לעקידה: ”ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני", כמו בעקידה "ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני" (שם,א). יצחק מסביר לעשו: “ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי", מביא רש"י את דברי חז"ל: 'לא ידעתי יום מותי – א"ר יהושע בן קרחה: אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם, וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן קכ"ג. אמר שמא לפרק אמי אני מגיע והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי, שמא לפרק אבא'. (אולי זה רמוז שנאמר "וצודה לי צידה", יתר ה', כרמז שיכין לו ציד לקראת מותו, וזה קשור ב-ה' שנים שבינו למות שרה, שלכן חשש שהוא לקראת מותו). הרי שרה מתה בגיל קכ"ז בשל ששמעה על העקידה (כמו שמביא רש"י מחז"ל ב-כג,ב), כך שהגילוי כאן שיצחק זקן וחושב על מיתה, בשל זקנותו והקשר למות שרה, זה מרמז על קשר לעקידה, ולכן "כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת" זה בשל העקידה. בנוסף, יצחק שולח את עשו "וצא השדה" (פס' ג), כעין "ויצא יצחק לשוח בשדה" (כד,סג) [וגם שם הכוונה לתפילה (ברכות כו,ב), כמו כאן שרוצה לברכו], ששדה שם הכוונה להר הבית (פסחים פח,א) [אולי זה מרמז על ששלחו להכין קרבן פסח, כמו שמקריבים בירושלים], ששם היתה העקידה (פסחים שם [שאברהם קוראו הר – במה שנאמר בעקידה]), כך שיש כאן רמז לעקידה. בנוסף, יצחק שולח את עשו להכין קרבן פסח, וזה מתחיל בעיוורונו, כך שמרמז שיש קשר לקרבן, שזהו רמז לעקידה. יצחק אומר "לא ידעתי יום מותי", שזה קצת מרמז על העקידה, שהיה יכול להיות יום מותו (ולא ידע מזה קודם, כשיצא לדרך). לכאורה מה הקשר בין מה שהיה בעקידה לבין הרצון לברך את עשו (שלכן פרשת הברכה קשורה לכהות עיניו, שפותחת בזה)? נראה שנאמר על עשו "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (בראשית כה,כח), ומביא רש"י: '"בפיו" – כתרגומו, בפיו של יצחק. ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו'. נראה שיצחק בא לקרב את עשו, ולכן הראה לו אהבה, שזה על הבסיס שראה "כי ציד בפיו", שעשו כיבדו – שעשה מצוות כיבוד הורים בצורה מעולה (ראה ב"ר סה, טז), ואף בדבריו ליצחק היה מרמה כאילו הוא צדיק, שזה מראה שיש בו חלק שרוצה להראות צדיק כלפי יצחק, ואף מתגלה בזה צדקותו – במצוות כיבוד הורים. לכן נראה שעכשיו רצה יצחק לקרב את עשו (לפני שימות ויהיה מאוחר מידי), שזה ע"י שישלחו להכין לו אוכל – שבזה גילוי קשרו של עשו לקדושה, ושלחו להכין לו קרבן פסח (רש"י. כז,ז), שהוא קרבן שבו בנ"י הראו במצרים שאנו של ה' ולא לע"ז, וכך יפעל על עשו שיעשה מעשה נגד ע"ז, וע"י קשר לקרבן יחברו גם למעלת יצחק עצמו שהיה כקרבן בעקידה והתחבר לקדושה עליונה (שזהו שהיו רשומות בעיניו דמעות המלאכים, כעין חיבור לעליון), וכך ימשוך את עשו לקדושה, ויגרום לו בכך לשוב בתשובה, כחיבור לכח קדושתו של יצחק שהיה קדוש כקרבן. (לכן כשיעקב נכנס היה ריח של גן עדן [רש”י. פס' כז], ויצחק לא חשד שזה לא יכול להיות עשו הרשע, כיון שחשב שמעשיו שתכנן פועלים, ולכן עכשיו עשו מתחבר לקדושה).