המשפט החוזר הוא "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". כלומר: אין מי שיחבר בין השבטים וינהיג אותם יחד, אלא כל אחד דואג לעצמו.

אם נחזור לתחילת הספר נראה שבני ישראל שואלים: מי יעלה לנו בתחילה להילחם לנו? תשובת ה' היא: יהודה יעלה.

הציפייה הייתה שיהודה יעלה בראש העם וינהיג אותם במלחמה להשלמת כיבוש הארץ. אלא שמה שקורה הוא פספוס גדול. יהודה מתאחד רק עם שמעון, החולק איתו את נחלתו. הם אמנם עורכים מלחמות, אך לא כיבושים. הם לא מצליחים לשמור על ההישגים שלהם, והכנענים חוזרים להתנחל בערים אותם כבשו בני יהודה.

כך לדוגמה בירושלים. אמנם בני יהודה מנצחים אותה ושורפים אותה. אך הם לא מיישבים אותה, ולכן לאחר זמן העיר חוזרת להיות יישוב נכרי. עוד נקודה בולטת היא החלק אותו הם כבשו בירושלים. ירושלים כידוע מחולקת בין יהודה לבנימין. הפרק מונה את ירושלים גם בכיבושי יהודה וגם במה שלא כבשו בני בנימין. כלומר: בני יהודה נלחמו רק בשטח שהיה בגבולם, ולא התקדמו לכיבוש מלא של כל העיר!

כך במעשה פילגש בגבעה, נראה כי הנער מציע לאיש הלוי לעצור ליד יבוס (ירושלים), אך הוא מסרב כי זו עיר נכרית! לכן הם ממשיכים לגבעה.

בפרק הקודם ראינו את מעשה פסל מיכה. נראה כי מגמת הסיפור היא להראות את הניתוק חלקי העם. בעוד בני שבט דן עדיין מתגוררים במחנה זמני ונדחקים מהעמק על ידי הפלשתים, בני יהודה ואפרים יושבים בנחת בנחלתם. הם עסוקים בריבוי ממון (1100 כסף שנאבדים לאימו של מיכה הם סכום עצום!). משכך, ברורה המרירות של בני דן. כשהם עוברים בדרך למצוא נחלה, הם גונבים את הפסל והנער, ולמיכה עונים בגסות: שתוק לפני שמרי נפש יפגעו בך. יש כאן התפרצות של מרירות על הניתוק העצום של בני אפרים.

גם עבודת ה' שהיתה צריכה מאוחדת במקום אחד - ירושלים, מתפצלת. המגמה צריכה להיות מלך שיבנה מקדש מאוחד. על שני דברים אלו נאמר "אשר יבחר ה'". אך כשאי מלך - גם אין מקדש. בני יהודה נבחרו - יהודה יעלה, אך הוא אינו מקיים את תפקידו. אז גם העם אינו מאוחר, וגם הפולחן מידרדר. הקמת פסל מיכה היתה לשם ה'. מפתיע לראות כמה העם התרחק מהאמונה, וכמה בלבול יש כאן, במחשבה שעבודת ה' יכולה לבוא דרך פסל ומסכה. השותפות של הלוי בעניין מראה שבמקום להיות עובדי ה' במקדש המפיצים את התורה, בגלל שאין שלטון מאוחד, הם נאלצים לנדוד ולבקש את מקומ, ומתפתים למען משרה.

במעשה הפילגש יש כמה רמזים לחסרון המקדש.

הלוי - שאמור לעבוד במקדש - מסרב ללון ליד ירושלים הנכרית.

הוא אומר לזקן שהוא בדרך לבית ה'. מסתבר שהוא ניסה בזה לעורר את רחמיו, שהרי לא מוזכרת שום כוונה כזו לפני כן. אך לא לחינם יצאו מילים אלו מפיו. אין למעשה בית ה' ללכת אליו, שהרי יש במקביל גם פסל מיכה...

הרמב"ן (במעשה סדום, בו הוא עוסק בהשוואה המתבקשת לפילגש בגבעה) מצטט את מאמר חז"ל, שאמר ה': בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם". התקבצות עצומה של בני ישראל למלחמה, אך רק אחרי מעשה זה.

תשובת ה' לשואלים מי יעלה למלחמה נראית מוזרה. וכי ה' מרמה אותם ושולח אותם למות?

אלא שתשובת ה' אינה מכוונת כלל לשאלתם, אלא היא התשובה לשאלה שהיו אמורים לשאול.

ה' חוזר על התשובה מתחילת הספר: "יהודה בתחילה"!

הייתם צריכים להתקבץ יחד להקים מלך והנהגה בראשות יהודה. לא למעשה כזה.

גם התשובה השנייה נועדה לכך. "עלו אליו" - הכוונה צריכה להיות עלייה לשלום. להזכיר את העלייה של יהודה בן יעקב: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?".

אך בנ"י שוב עולים דווקא למלחמה, עד שה' נותן להם להצליח במזימתם. הבא ליטמא - פותחין לו.

הזעזוע הנורא בסופו של קרב, כשרואים את התוצאות, יוביל להבנה כמה אי אפשר להישאר במצב הזה של "אין מלך בישראל", ויוביל בסופו של דוד לתיקון על ידי שאול המלך (המגיע מהגבעה של בנימין) ואחריו דוד המלך (יהודה יעלה, שנולד בבית לחם - מקום מוצאו של הנער הלוי מפסל מיכה, ומקום יציאתו של בעל הפילגש), שיבנה את המקדש ויאחד יחד את כל ישראל.