סיכום קצר מתוך שיעורו של הרב יגאל שנדורפי - ראש ישיבת ישועת מרדכי

 להערות או הצטרפות לרשימת תפוצה -  [email protected]

(אפשר לשלוח למייל זה גם שאלות לרב ובע"ה במידת האפשר הרב יתייחס לשאלות – הרב מאוד שמח לשאלות – אפשר כמובן לפנות אליו ישורת בהודעה או בשיחה 0545380124 או לרבנית 0547522378 )

האם אפשר לפתות את הקדוש ברוך הוא?

נתחיל בשאלה שלכאורה נראית מוזרה ובע"ה נלמד ממנה עקרון משמעותי מאוד. האם מתאים לומר על הקדוש-ברוך-הוא שאפשר לפתות אותו?

ה' יתברך מציג בפנינו את הנעשה "מאחורי הפרגוד" ומראה מה היה השיקול שהכריע את הכף להבטיח שלא יהיה עוד מבול על הארץ (גם אם מצב האנושות יחזור להיות מושחת). את ההחלטה הגורלית הזאת ה' מקבל בעקבות ריח הבשר הצלוי שעלה מהקורבן של נח "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה... וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"  (בראשית ח' כא'), איך ייתכן שהחלטה כה גורלית התקבלה משיקולים כביכול לא "רציונליים" - האם יש כאן פיתוי או "שוחד" שמשנה את ההחלטה ההגיונית?!? מדוע ה' מציג את עצמו באופן הזה, ולא כותב סתם ככה שיותר לא יהיה מבול? בעקבות זאת אמרו חז"ל "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח וגו'" (עירובין סה.) הכוונה לאדם שנמצא במריבה עם אדם אחר - פתאום מגיע אותו אדם ומגיש לו כוס יין - הנפגע מחליט לוותר על כל הטיעונים ההגיוניים והעקרוניים ולסלוח למי שפגע בו בגלל שהוא מתפתה מהיין שהוגש לו - על כך אומרת הגמרא שזו הדרך של הקדוש ברוך הוא!

יצר לב האדם

זאת ועוד, אנו מוצאים סתירה לכאורה בפסוקים, תחילה נאמר שהסיבה להביא מבול היא שיצר לב האדם רע, "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם... וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו' ה'). ולאחר מכן, מתואר שה' החליט לא להביא מבול, כי יצר לב האדם רע "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח' כא'). יש כאן את אותו טיעון פעם הוא סיבה להביא מבול ופעם הוא סיבה לא להביא יותר מבול אף פעם?!? התשובה היא שתי ההסתכלויות אלו נכונות, השאלה באיזו מהן ה' בוחר לבחון את העולם, האם להתייחס לחומרת המעשים מצד עצמם, או לקחת בחשבון את כל הנסיבות שגרמו לנפילה – אם היצר הרע נמצא באדם מנעוריו ויצר אצלו נטייה לחטא – יש להקל בעונשו. הקרבן של נח גרם לקדוש ברוך הוא "לשנות את נקודת המבט" על האנושות[1]!

לא נתת לי כלום

אור החיים הקדוש, מוסיף עומק לפירוש הגמרא ואומר "מתפתה ביינו" אין הכוונה ליין שהביא אותו האורח, אלא הדברים אמורים במצב בו האורח מוזג לבעל הבית מיין שנמצא על השולחן ושייך לבעל הבית עצמו! ולא זו בלבד הוא  אפילו לא מבקש סליחה - ובעל הבית מקבל את הרצון הטוב של האורח ומבין את כוונתו הפנימית וסולח לו אפילו בדבר קטן כזה[2].

הדברים אמורים במיוחד לגבי התנהלות הבית פנימה - פעמים רבות שהבעל מרגיש שחייבים לעשות כאן "מחלוקת לשם שמיים" יש כאן 'עקרונות', לא ייתכן שתהיה התנהגות כזאת, גם אם הוא היה רוצה אסור לו לוותר כדי שיהיה ברור שדבר זה לא מקובל וכדי שלא יחזור על עצמו! - אבל, בשלב מסוים אשתו עושה למענו מעשה קטן, מגישה לו משהו לשתות או מתנהגת אליו בחיבה שמעוררת בו רצון להתפייס. הוא חוזר ואומר לעצמו שבמצב כה עקרוני או פגיעה - הוא חייב לנהוג בהיגיון ולא לוותר! - אם אתפייס עכשיו הדבר יתפרש כחולשה ויפגע ביחסים שלנו להבא. הוא גם יכול לומר לעצמו "אני מביא את האוכל הביתה אני עובד אני משקיע - אז מה קרה? היא לקחה את המצרכים שאני קניתי והכינה לי כוס קפה - ועכשיו היא רוצה שאני אתפייס איתה בגלל זה - מה היא כבר עשתה בשבילי?? - זה שום דבר זה הכל שלי!"

הקודש-ברוך-הוא מלמד אותנו שהמחשבות האובייקטיביות וההגיוניות - הן תחפושת ליצר הרע גדול ומכוער של מחלוקת! והקול ה"רגשני" והלא הגיוני - הוא האמת והוא רצון ה'!

להקשיב לקול השני...

הקדוש-ברוך-הוא, מלמד אותנו שאפילו במקרה כזה – כאשר נדמה לך שמה שאישתך עושה בשבילך זה דבר מאוד קטן וגם הדבר הקטן הזה הוא בכלל שייך לך, בכל זאת הדבר הנכון והאמתי במצב הזה זה לקבל את הרצון והכוונה הפנימית שלה ולהתפייס, גם אם נדמה לך שזה ממש עקרוני ואסור לוותר. ובכך אתה הולך בדרך ה' ומידמה לו!

הדרך להגיע למקום הזה היא - לשנות את נקודת המבט! אפשר להסתכל רק על המעשים החיצוניים - אבל ככל שנאמץ נקודת מבט יותר פנימית - יותר נבין את המקום שהביא אותה להתנהגות הזו - הרבה יותר קל יהיה להשלים ולהתחיל דף חדש ואולי אפילו למנוע את המריבה הבאה.

היצר הטוב יותר חלש

בזמן מריבה - אנחנו תמיד שומעים שתי קולות - אחד אומר להתפייס ואחד אומר לא לוותר - כיצד נדע למי להקשיב? אנחנו יודעים שיצר הרע יותר חזק כמאמר חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו... ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו" (סוכה נב:). אם כן, כאשר אנו שומעים את הצעקות החזקות "לא לוותר" ואת הקול החלש שאומר למצוא מפלט מהמריבה - אנחנו יכולים לדעת שזה היצר הטוב ולהקשיב לו. עצם היותו הקול החלש מצבעיה על השתייכותו ליצר הטוב[3].

עלינו לזכור את החשיבות העצומה של ערך השלום ולשאוף אליו. הבסיס ליחסים שלנו זה החברות והאהבה שאותה אנחנו רוצים להכניס כמה שיותר לכל פרטי החיים המשותפים שלנו.

האם נכון להתפייס לפני שפותרים את הבעיה?

שאלה: הכל טוב ויפה אבל מה עושים עם העניין העקרוני? האם נכון כל הזמן להבליג ולא לפתור את הבעיות?

תשובה: יש הבדל גדול בין ויכוח לבין מריבה. ויכוח הוא ענייני שנוגע באופן מכובד לנושא אותו רוצים לברר ומריבה היא אישית ופוגעת. ממנה אנחנו רוצים להימנע - הזוג צריך ללמוד ללבן את הדברים בצורה הנכונה. דוגמה לוויכוח נכון אנחנו פוגשים בין בית הילל לבית שמאי - בזמן הלימוד אחד אומר לשני מה שאתה אומר שמותר זה איסור חמור של ייהרג ואל יעבור! אבל בהפסקה סוגרים שידוכים זה עם זה... הוויכוח הוא על עצם ההלכה לברר את רצון ה' והבירור ללא פשרות אבל זה לא נוגע כלל לעניין האישי - ואין שום מניעה להתחתן, "אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירים לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש" (יבמות יד.)

פגישת ניקוז חוויות לא נעימות (ניקוי שולחן)

בהמשך לנושא התיאום (שדיברנו עליו בשיעור שעבר) כל אחד מבני הזוג צריך לשים לב להצטברות של חוויות לא נעימות ולפני שיהיה עומס יתר - עליו לבקש לקבוע זמן בו מדברים על זה. (יכול להיות שזה יגיע משני בני הזוג). מתאמים זמן מראש - ובזמן הזה מעלים באופן מכובד חוויות לא נעימות שיושבות לו על הלב[4].

מה שבטוח מעבר לכל צל של ספק - שזמן הבירור הזה בשום אופן לא יכול להיות בזמן ההתרחשות! כאשר הבעל חוזר הביתה ורואה על הרצפה מפוזרים טיטולים, הוא עדיין לא נרגע מכל מה שעבר עליו היום והוא כבר מתחיל לדמיין שהשאירו אותם בכוונה כדי שדווקא הוא יאסוף כי הוא לא מספיק עוזר בבית או שסתם רוצים לצער אותו - זה בוודאי לא הזמן המתאים לדבר על זה (מה שצריך לעשות זה פשוט לקחת אותם לפח בלי מחשבות נוספות... )

עכשיו זה "תפוח אדמה לוהט" - צריך לתת למצב להתקרר ורק אח"כ לדבר על זה (גם להצדיק את עצמך לא יהיה נכון עכשיו). צריך פשוט לעבור לנושא אחר.

לדבר על התופעה ולא על מי שעשה אותה

בזמן שמדברים על הדברים חשוב "לא לעשות את זה אישי" אלא לדבר על התופעה. לא לומר "למה את משאירה את הבית בכזה בלגן - אפילו לא יכולה להרים את הטיטולים" אלא "היה לי קשה שהיו טיטולים על הרצפה כשחזרתי הביתה". אם מדברים על התופעה וההרגשה שלי - זה לא מתפרש כמו תקיפה. אבל אם מאשימים ועוד עושים את זה ב"דרמטיות" - הדרך למריבה אישית ופוגעת - קצרה.

(יכול להיות שהוא יגלה שבעצם הטיטולים שהוא פגש בחזרתו הביתה, הוא בעצמו השאיר בבקר... או יגלה מה קרה בבית במהלך היום שהביא למצב הזה אבל גם אם יש מקום להעיר - ההערה לא אישית נגדו אלא מרוכזת בהרגשה שלי)

במקום לומר - "את שמה יותר מידי תבלינים" אפשר לומר -  "ניראה לי שאם יהיו קצת פחות תבלינים במרק זה יהיה עוד יותר טעים" (לדבר על החפצא ולא על הגברא)[5].

לשמור על הגבולות גם בשעת מריבה - מה לא אומרים

אמנם, לפעמים נגררים למריבה ומרגישים שהיא הייתה בלתי נמנעת - אבל תמיד יש לאדם בחירה עד כמה להיות "קשה" כלפי הצד השני, עד כמה להגיד ביטויים מעליבים ופוגעים. כפי שאפשר לדרוש על הפסוק "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ." (תהילים עח' לח') הוא רחום - מרחם אוהב, ולא ישחית - לא מתכוון לכלות אותנו, יכפר עוון - נוח לסלוח, ולא יעיר כל חמתו - לא מוציא את כל העצבים... קצת הרמת את הקול? - "הוצאת קיטור"? בסדר, מספיק! - לא צריך להוציא את כל הגועל נפש שאתה מרגיש עכשיו[6].

מה לא אומרים

צריך לזכור שתמיד יש לנו בחירה (גם אם היא מאוד מוגבלת) - לכל אחד חייבים להיות "קווים אדומים" - צריך להיות ברור לגמרי שיש רמה שלא יורדים אליה... מניסיוננו בטיפול בזוגות אני מרגיש צורך לתת דוגמאות, אפילו אם הגעת למריבה ואתה מאוד כועס על אשתך שעשתה לך עוול נורא יש דברים שאסור לומר! למשל: לא לומר ביטויים פוגעים - "פוסטמה", "כלבה", לא לגעת בנקודות רגישות - "כבר עשרים שנה את צריכה טיפול", "את בדיוק כמו אחותך שמאושפזת בכפר שאול". לא "לקבע את התמונה" באופן שלא נותן אופצייה לשינוי - "הכל באשמתך", "את תמיד...". לא לאיים בצעדים קיצוניים "טוב אז בוא נלך לרבנות..."[7]. לא להטיל סנקציות - להפסיק לדבר לזמן ממושך (כמה ימים) או לאיים בעניינים של חוסר טהרה או מניעת קשר זוגי[.

הצורה הנכונה לומר את הדברים

צורת הדיבור שלנו מאוד משמעותית פעמים רבות עצם הצורה שבה מעבירים את המסר גורמת נזק רב - הצד השני נפגע, נוצר נתק או ניכור בין הצדדים במקום שתהייה התייחסות אמתית לבעיה שהוצגה. למשל במקום לומר, "כמה את טיפשה" או "הצעד הזה היה מטומטם!" - אפשר לומר - "זה היה צעד לא חכם" - ערך השלום תמיד צריך להיות נגד עינינו - וממנו נקבל כוח לומר את הדברים באופן מועיל, לא פוגע ולא באופן אישי ומעליב.

זאת ועוד, אם נזכור שאנחנו שבעוד זמן קצר - אנחנו רוצים לחזור ולהיות חברים - אז כדאי לשקול את המילים ולמנוע נזק שיהיה קשה לתקן.

מסופר על זוג שרבו בפעם הראשונה - שואלת האישה - אז מה עכשיו? זה הסוף? מתגרשים? - עונה הבעל - לא! רבנו - עכשיו נשלים - ובע"ה גם בהמשך נריב ונשלים...

זיהוי מוקדם

ככל שאדם יותר מודע לעניין והוא מזהה שה"פיצוץ" קרוב - עליו למצוא תחבולה - לא היכנס למצב ההרסני הזה... למשל ללכת לזרוק את הזבל או ללכת עם העגלה להרדים את התינוק. העיקר לא לתת לרוחות לצאת משליטה.

איך יוצאים ממריבה?

בזמן מריבה יש מתח גדול באוויר - אי אפשר וכניראה שגם לא נכון לעבור ממצב של מריבה לדיבורי חיבה - זה מעבר קיצוני מידי. צריך להיות שלב ביניים. כאשר אחד הצדדים מרגיש הזדמנות - הוא צריך להסית את הדיבור לנושא ניטרלי-טכני, "מי מכין את הסנדביצ'ים למחר?" לדבר כאילו לא קרה כלום. וכך יהיה לשני הצדדים יותר קל "לרדת מעץ" ולחזור להיות אחד עם השני ולא אחד נגד השני. 

מה תצעק אלי

לאחר שיצאו ממצרים בני ישראל ניצבים על שפת ים סוף, פרעה רודף אחריהם עם צבא רב ואין להם לאן לברוח - הם נמצאים בסכנה. משה רבינו, המנהיג של עם ישראל צועק לקדוש ברוך הוא בבקשת עזרה במצב המסובך אליו נקלעו. לכאורה לא מובנת תשובתו של הקדוש ברוך הוא "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּֽעוּ" (שמות יד' טו') מדוע לא לצעוק? - הרי זה הדבר הטבעי ביותר שאפשר לעשות במצב הזה. מסביר הרבי מלובביץ' את תשובתו של ה' - "אני אמרתי לכם ללכת להר סיני לקבל את התורה - ולא שיניתי את ההוראה - אתם רואים לפניכם קשיים? אתם רואים שהים מפריע לכם? - ההוראה שלי ללכת להר סיני - לא השתנתה!" - "דבר אל בני ישראל ויסעו - אין להם אלא לסע" (רש"י) - אתם צריכים לראות את היעד וללכת אליו למרות שאתם רואים קשיים בדרך שכרגע ניראים שבלתי אפשרי לגשר עליהם - ובאמת לאחר שהלכו הים נפתח...

אמרו חז"ל, "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (סוטה ב.)[8] הדברים אמורים לא רק על שלב מציאת הזיווג אלא גם לאחר מכן, באופן קבוע הבעל מצווה לשמח את אשתו, לדבר אליה בצורה נעימה ומכובדת – לא משתנה גם אם יש קשיים! כאשר נמצאים בתוך מריבה נדמה שיש בינינו "ים" גדול וסוער שאי אפשר להתמודד איתו - כל הבעיות צפות וניראה שאין פתרון - אבל אנחנו צרכים לזכור תמיד את המטרה - שיהיה שלום, חיבור, שמחה - – שתשרה השכינה בביתנו[9]! - ולמטרה הזאת אנחנו צריכים ללכת למרות הקשיים. צריך בכל דרך אפשרית להימנע מלהיכנס למריבה ואם כבר נכנסנו למצוא כל דרך אפשרית לצאת ממנה - יש לנו מטרה ואנחנו הולכים אליה - להיות בשלום ובאהבה ביחד. תתנהג כאילו לא קרה כלום תמצא את שעת הכושר להחליף נושא - ופתאום הים יבקע - ותעברו אות ולעבר ההשלמה הנכספת.

"אשתי את צודקת"

בשם הסבא קדישא מנתניה נאמר - שרוב הגירושים היו נחסכים אם הבעל היה אומר לאשתו "אשתי - את צודקת ואני טעיתי!" הבעיה שלרוב האנשים מאוד קשה להוציא מילים האלו מהפה בפשיטות (בלי ציניות). בזמן המריבה - צריך להרגיע את הרוחות[10]. לשמור על השלום ולמנוע נזק. אין כוונה 'לבטל' את עצמך, לא מזניחים בעיות צריך לטפל בהן בזמן אחר כמו שדיברנו, אבל גם לא ללבות את האש בעזרתו הנדיבה של יצר ברע ששמח על כל מריבה ומחלוקת. לא נורא קצת "להוריד את הראש" ולומר טעיתי ואח"כ לדבר על זה ממקום יותר רגוע ולא אישי. צריך לזכור שלרוב האנשים קשה לקבל ביקורת - במיוחד לנשים.

למה קשה לשמוע הערות?

נשאל את עצמנו מדוע אדם נפגע כאשר מעבירים עליו ביקורת?

היצר הרע כל הזמן רוצה להביא את האדם לקיצונות או שאני "מושלם" ואין כמוני או שאני "אפס" ולא שווה שום דבר - הוא יכול לטלטל אותו בין קצוות אלו כמה פעמים בזמן קצר (כידוע).

כאשר מעירים הערה - האדם בעצם חווה בטעות שאומרים לו - "אתה לא שווה!, אין לך ערך!" (היה לו דמיון שהוא מושלם והראו לו שזה לא כך, אם כן הוא לא שווה כלום!). וכיוון שאדם בבסיסו חייב להרגיש "ערך", יש לו התנגדות גדולה לקבל ביקורת!

הפתרון הוא להסתכל על עצמו באופן אמתי - צריך להבין שההרגשה שאני שווה רק אם אני מושלם מגיעה מיצר הרע שרוצה להפיל אותי בכל דרך אפשרית ומוכן להשתמש בכל אמצעי כדי להשיג את מטרתו. והאמת שאני מאוד שווה ובעל ערך, אבל אני לא מושלם - אני "בן אדם" שיכול לטעות כמו שכל אחד יכול לטעות וזה לא מוריד מערכי. לכן אני יכול לשמוע שטעיתי ולקחת את זה למקום של שיפור ולא למקום שמעורר את הרגשת חוסר הערך וממילא פגיעה והאשמה של הצד השני.  

אתה לא צריך לשנות את אשתך!

שאלה: אם אני כל הזמן אהיה "רך" כזה וכל דבר זה בסדר ואני אשם וכו' - איך אשתי תשתנה?

תשובה: אתה צריך להוציא לעצמך מהראש שאתה צריך לשנות את אשתך! אתה לא התחתנת כדי לשנות את אשתך! היא לא שפחה שצריכה להתאים את עצמה לכל הרצונות שלך!

הנחת העבודה שהיא לא רוצה לעצבן אותך ורוצה שיהיה לך טוב, אבל היא רגילה למשהו אחר, יש לה תכונות אחרות וכו'. צריך למצוא את שביל האמצע. היא תהיה מוכנה להתאמץ כדי לרצות את בעלה וכדי שלא יסבול. צריך להגיע להסכמה מעשית - אבל לא להתיימר לשנות אותה! כל אחד צריך לשנות עצמו ואילו את השני הוא צריך לקבל! יתרה מזאת צריך לדעת שלגבר יש יותר כלים להשתנות מאשר לאישה, אנחנו לומדים תורה התורה משנה ומעדנת אותנו.

להוריד את מסיחי הדעת

הרב סיפר שלפני חתונתו (לפני כמעט יובל שנים) אשתו הציבה שני תנאים - לא מכניסים הביתה לא טלוויזיה ולא עיתונים. וזה עשה פלאים ליחסים שהם, בזכות זה הם התחזקו גם בקשר הזוגי וגם בקשר לבורא עולם, לא היו הסחות דעת תמידיות! (במוסף לשבת של מעריב יש יותר 150 עמודים של כתבות ופרשנויות ופרשנויות על הפרשנויות כמה זמן צריך בשביל לקרוא את זה?).

היום, זה לא עיתונים אלא המדיה - ששוטפת לנו את המוח, התקשורת שמצפצפת ומצייצת. משתלטת על הזמן שלנו - יש לזה מחירים כבדים. בני הזוג לא ביחד! צריך לעשות גמילה - להשאיר את המכשיר בעבודה או במכונית - לא לתת להם להיכנס הביתה!

לסיום

לסיום נחזור ונאמר - ערך השלום וההתפייסות תמיד יותר גדול מאשר להיות צודק בפרט זה או אחר. (וכמובן שגם יותר מביא תועלת...) ואנו צריכים תמיד לשאוף אליו!