"וידבר ה' אל משה לאמר. שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלקיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה" וגו' (שמות טז,יא-יג). בעקבות תלונות בנ"י שרוצים בשר, ה' נתן את השלו. מדוע דווקא שלו, הרי יכל גם להביא דברים אחרים, שהיו מגיעים עדרי צאן וכדו'? בפשטות יש למעט בנס, ולכן ניתן להם דווקא שלו שהוא עוף שמצוי במדבר, להבדיל מדברים אחרים שאינם מצוי כלל במדבר. בנוסף, לבנ"י היה צאן ובקר, כמו שאומרים חז"ל בהקשר למתלוננים: '"ויאמרו מי יאכילנו בשר”. וכי מפני שלא היה להם בשר מתרעמים? והלא כבר נאמר (שמות יב) "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר”! יכול אכלום במדבר? והלא בכניסתן לארץ הוא אומר (במדבר לב) "ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן”! אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום' (ספרי. במדבר יא,ד). ממילא לא ראוי שיקבלו בשר כשיש להם משלהם, לכן נתן להם מה שאין להם, שזהו שלו. (ובפרט להסברו של מרן פאר הדור שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שבנ"י התלוננו כיון שלא יכלו לאכול בשר תאוה, שהיו צריכים להקריב, ולא יכלו. אז ברור שהיה צריך לינתן להם שלו שאינו צריך לבא קרבן). אולי אפשר גם שבפס' מובאים אחד אחר השני "בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם" מעבר לפשט שאומר שיקבלו את שניהם, נראה גם שכעין מוקשים זה לזה, שיש קשר ביניהם. המן הוא מאכל שמימי, ומשום כך יש בו חיבור לקדושה, ויוצא שיש חשיבות שיאכלו ממנו. לכן אם היו אוכלים בשר בהמה, הם היו שבעים להרבה זמן, ואז פעמים שלא היו הולכים לאכול את המן בבוקר בשל שהיו שבעים מהלילה, או שהיו אוכלים בלי תאבון גדול, אלא כאכילה גסה. לכן קיבלו דווקא בשר עוף שהוא קל ומתעכל מהר, וכך בבוקר יאכלו את המן בתיאבון, שיהיה בזה חיבור טוב לקודש. עוד נראה שיש בזה כעין רמז שכל פעם יראו שזה בא משמים, להבדיל מבהמה שהולכת על הארץ, העוף עף, ולכן זה מזכיר להם שהשלו הזה לא בא במקרה בצורה טבעית, אלא זה כעין בא משמים (כעין המן שהוא לגמרי משמים), שה' נותן להם – ששולח להם את השלו. לכן גם בעוף הנקרא "שלו" שזה בניקוד אחר יוצא שלו – של ה', שה' שולח במיוחד ולא שעפים כאן כ"ך הרבה בטבעיות. עוד נראה שזה בא למעט את הטומאה ולרמוז על קדושת האדם. כלים הנעשים מבהמה יש בהם קבלת טומאה, ואילו כלים הנעשים מעוף אין בהם טומאה (למעט שנים שזה גזרה דרבנן): 'ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה, בשני אין בו טומאה, בשלישי יש בו טומאה, ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה, חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה … וכל שנברא ביום הששי, טמא' (משנה כלים יז,יד). לכן רמז להם הקב"ה שאמנם מקבלים בשר, אבל אין זה בשביל למלאות את תאוותיהם, ולכן יקבלו בשר אבל יש להם ליזהר שלא לקשר בזה למלוי התאוה. לכן הביא דווקא שלו שהוא עוף, שבעשיית כלים ממנו אין קבלת טומאה, שכך זה רמז למעט את הטומאה והתאות בעולם. ובפרט מרמז להם שיש להם צורך להיטהר, שהאדם נחשב ככלי: 'דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא' (סנהדרין צט,ב). '… לשון אחר: דרפתקי כיס ארוך שמשימין בו מעות. כל הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים, אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה' (רש"י). לכן עליו לשמור על קדושתו, ולא ליגרר את התאוות, שלא יהיה בו קשר לטומאה, שיהיה ככלי שאינו מקבל טומאה, כעין כלים מהעוף שאינם מקבלים טומאה. (בנוסף זה גם ממעט טומאה במחנה מכלים שיעשו). זה גם מרמז שיש לזה ביטוי בבריאת העולם, שביום חמישי שבו נבראו העופות אין כלי טומאה, ובשישי שבו נבראו בהמות ואדם יש כלי טומאה, שהם צריכים לתקן את העולם, להפוך מקשר כגילוי שישי (שהאדם נברא בו), ע"י התורה שנתנה בשישי כדי לתקנו, שיהיה כעין יום חמישי שאין בו טומאה. אולי זהו גם עוף שהוא עף מעל הקרקע, כרמז שלא לשקוע בחומריות הארצית, אלא להתעלות מהגשמיות ובזה גם להעלות את העולם – לקדשו לה'. בנוסף נראה שכיון שלבנ"י היו בהמות, אם היו מקבלים בהמות היו רואים בזה כנכס ממוני, ובמדבר היה ביטוי של הכל מיד ה' כדי להתחבר לתורה: 'ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה. הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה' (מכילתא שמות טז,ד). התורה נתנה לאוכלי המן – שלא היתה להם דאגה ממונית כלל. ממילא אם היו מקבלים בהמות, והיו רואים בזה כנכסים ממוניים, היו מתחילים גם לדאוג על ממונם, ובזה היתה פגיעה בחיבור השלם לתורה אצלם, שהיו מנותקים מדאגה על הממון כדי שיעסקו בשלמות בתורה, ולכן ה' נתן להם דווקא שלו.